"משחק ילדים" הוא מחזמר ישראלי חדש מאת אפרים סידון, אשר משלב בתוכו את שירי הילדים הקלאסיים המוכרים והאהובים. זוהי ההצגה הראשונה שעולה במסגרת "בית ליסין לילדים" - תוכנית שתכליתה הפקת הצגות איכותיות לקהל הילדים. למעשה, תיאטרון בית ליסין הוא התיאטרון הרפרטוארי הראשון, אשר פונה לקהל הילדים כחלק מהפעילות השוטפת שלו, ולא מכבר הצהירה מנכ"לית התיאטרון, ציפי פינס, כי היא רואה בקהל הילדים חשוב באותה המידה כמו קהל המבוגרים. בעיניי, מדובר ביוזמה ברוכה, שכן יש לעודד את הילדים לצפות בהצגות מגיל צעיר על מנת שיראו בו אמצעי לעידוד המחשבה, לבידור, לביקורת ולהנאה.

במסגרת עלילת המחזה מיכאל מחליטה לא לצאת עם בני משפחתה לחופשה בצרפת במהלך החופש הגדול, וזאת מאחר שהיא משתתפת באליפות קראטה, ואינה רוצה להפסיד אותה. היא מתארחת בביתה של סבתה, אשר נמצא בשכונה אחרת, ופוגשת שם את חבורת המקובלים - "המגניבים" - ומעוניינת להתקבל אליה. החברים מעמידים אותה במבחנים, והיא נאלצת להוכיח להם שהיא ראויה להיות חלק מהם, ועם זאת להישאר נאמנה לעקרונותיה ולאופייה.

העבודה על המחזה נעשתה במקביל לעבודה על ההצגה, ושיתוף הפעולה בין המחזאי, אפרים סידון, לבין הבמאי, גלעד קמחי, ובכלל לבין קבוצת השחקנים הינו מורגש ומשמעותי. המחזמר כולל, כאמור, שירים ממיטב הרפרטואר הקלאסי לילדים, אשר שובצו בתוך המחזה בצורה אינטליגנטית ואינטגרלית, וניכר כי כל אחד ואחד מהשירים מקרב רעיון או מסר מסוים אל הקהל, ובמקביל מעשיר את המתרחש על הבמה. למיטב זכרוני, פרט ל"לעוף", שאותו שר הראל סקעת בפסטיגל, אין שירים מהעשור האחרון, ועל השירים שנכללים במחזמר נמנים : "השירים המשחקים", "החופש הגדול", "רציתי שתדע", "כולם הלכו לג'מבו", "מר אפצ'י", "ג'ינג'ית", "בת-בן", "שיר השכונה", "אני אוהב", "מיכאל" (על שתי גרסאותיו), "אן-דן-דינו", "ילדיסקו", "אמת או חובה", "לאבא שלי יש סולם", "אבא'לה בוא ללונה פארק", "אני תמיד נשאר אני", "עודני ילד", "בואי אימא" ועוד רבים וטובים אחרים. למרות זאת, ע"פ תגובות הילדים בקהל היה ברור שכל השירים הללו הינם בגדר קלאסיקה, אשר לא נס ליחה.

גלעד קמחי ביים מחזמר מקסים, מלא דמיון ורבגוניות, משעשע, מרגש ונוגע ללב, תוך שהוא מדריך היטב את קבוצת השחקנים הצעירים, כך שהעבודה הקבוצתית כאנסמבל מביאה למיצוי היכולות הגבוהות של השחקנים בשירה, בריקוד ובמשחק, ומצליחה להביא לידי ביטוי את המסרים בצורה מצוינת וברורה. זאת ועוד, ניכר כי השחקנים התחברו בהצלחה רבה לצד הילדותי שבהם, אך במשחקם הם אינם מתיילדים באופן שהופך את הדמות לבלתי אמינה, אלא להיפך - הדבר נעשה במינון מדויק ביותר. גם הכוריאוגרפיה שקמחי יצר עבור ההצגה מתאימה לעולמם של הילדים, וכוללת מרכיבים מעולם הראפ וההיפ הופ, אשר מוכרים מאוד לילדים כיום.

יצוין, כי המחזמר מצליח לפנות לשני רבדים בקהל - הילדים והמבוגרים, כך שהוא מעביר לילדים מסרים הנוגעים לקבלת השונה ולקבלת האחר, לאופטימיות, להגשמת חלומות, להגשמה עצמית ולסובלנות, ומאידך עבור המבוגרים זוהי התרפקות נוסטלגית באמצעות "הומור פנימי" (דוגמת הויכוח על המחנכת עפרה לעומת המחנכת ירדנה, אשר הושאל מהסכסוך לכאורה בין עפרה חזה ז"ל לבין ירדנה ארזי) ומחוות נוסטלגיות הנוגעות לתקופה של ילדות קסומה, אשר שונה שמיים וארץ מהילדות הממוצעת כיום. בנוסף, אני מעריך שהילדים בקהל מביעים תמיהה לגבי העובדה שמתוארת במחזה חבורת ילדים מגובשת, אשר נמצאים יחד ומשחקים זה עם זה עד שעות הערב, דבר שהיה שכיח יותר לפני שנים מספר. לעומת זאת, בימינו הילד הממוצע מוצא את עצמו רוב היום מול המחשב, מול הטלוויזיה או עם הטלפון הנייד, וראיתי בכך ביקורת מסוימת ומכוונת ובהחלט נכונה ומבורכת.

הניהול המוסיקלי של אמיר לקנר היה מצוין, וגם כאן ניכרה יכולתו ליצור תמהיל מוצלח בין ישן לבין חדש, והוא הוסיף לשירים הישנים לכאורה ניחוח מרענן ונגיעות של שנות האלפיים, ובכך הצליח להפוך את השירים לעדכניים גם עבור דור הילדים הנוכחי. יתר על כן, המעברים המוסיקליים שהוא יצר בין השירים והקשרים ביניהם היו נפלאים, והדבר נעשה בכישרון רב. זאת ועוד, דוקי עצמון העניקה הדרכה קולית טובה לשחקנים, וה

ערן עצמון עיצב תפאורה בעלת גוונים בהירים ונעימים, אשר מתאימים לעולם דמיוני של הילדים ולמשאת נפשותיהם, דבר אשר בא לידי ביטוי בעיקר בעיצוב של חנות הממתקים. מלבד זאת, הבמה עצמה עוצבה בצורה של מגרש משחקים המיועד למשחק ילדים, כשמה של ההצגה. התלבושות שעיצבה אולה שבצוב הצליחו לשקף מרכיבים קלאסיים מלבושם של הילדים לצד מרכיבים מודרניים יותר, והתלבושות היו ססגוניות ותאמו את אופיין של הדמויות. יתר על כן, התאורה שעיצב אורי מורג הייתה טובה מאוד, וסיפקה את הנדרש ממנה בצורה מוצלחת באמצעות מעברים דינמיים טובים.

דיקלה הדר בתפקיד מיכאל הייתה נפלאה, והמשחק שלה כובש ומצליח להקסים בכל פעם מחדש. היא יצרה דמות אמיתית ואנושית שקל להזדהות עמה, ומאחת שמעוניינת להצטרף לחבורה קיימת, היא הופכת לצלע דומיננטית בה. במשחקה היא הביאה לידי ביטוי את נחישותה של מיכאל, את האמונה בעצמה, את האופטימיות שבה, את חלומותיה ואת משאלות לבה.

השחקנים אשר מגלמים את הילדים בחבורה - דניאל אפרת, שחר ישי, הילה זיתון, ידידיה ויטל ורויטל זלצמן - עשו את תפקידיהם היטב, וכאמור, הצליחו להתחבר היטב לילד ולילדה שבהם, ובכך בנו דמויות אמינות ומשכנעות. דניאל אפרת הביא לידי ביטוי בצורה מוצלחת את מקומו של נמרוד כמנהיגה של החבורה, ודיבר בטון קשוח יחסית ; שחר ישי בתפקיד עומר הפגין את היותו נגרר אחרי נמרוד, ולעומת זאת בתפקיד מיק-מיק המחיש את חשיבותו של הדמיון ושל החלום, כך שכל דבר אפשרי אם מאמינים בו, וכן את חשיבותו של מעשה טוב ; הילה זיתון בתפקיד גלי גילמה את הצלע הנשית הדומיננטית בחבורה, אשר אינה נלהבת מקבלתה של מיכאל לחבורה, אולי מתוך חשש למקומה שלה, ובנוסף גילמה במקצועיות ובחן רב את דמותה של אימה של מיכאל ; ידידיה ויטל בתפקיד אודי הביא לידי ביטוי את חוסר הביטחון שלו, את נאמנותו להבטחותיו ; רויטל זלצמן בתפקיד לילוש הייתה נפלאה, ועיצבה דמות חיננית ומקסימה שיחד עם אודי מעודדת את קבלתה של מיכאל לחבורה. בנוסף, יניב לוי בתפקיד חזוקה בזוקה, בעל חנות הממתקים, גילם במקצועיות רבה את הדמות, תוך שהביא לידי ביטוי את יכולותיו הקומיות המצוינות.

סיכום : "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף, היום אני אורח..." הצגה מצוינת ואיכותית לילדים, ולא לילדים בלבד. אל תחמיצו!