התיאטראות בברודווי שבניו יורק מזה שנים מפיקים מחזות זמר מרהיבים וגרנדיוזיים, אשר מתאפיינים בלהקות שחקנים ורקדנים גדולות, בתפאורות מסיביות ומתחלפות בתדירות, ונעשה בהם שימוש בכל אמצעי אפשרי. המחזמר החדש "Next To Normal" אשר עלה באפריל 2009 בברודווי שונה מאוד ממחזות הזמר של ברודווי אשר מוצגים בימים אלו ממש ולמעשה הפכו עם השנים לשוברי קופות, ביניהם "פאנטום האופרה", "שיקגו", "מרושעת" ועוד. "Next To Normal" נכתב ע"י בריאן יורקי (מחזה ופזמונים) וע"י טום קיט (מוסיקה), שניהם יוצרים חדשים יחסית בתחום, ובזכות יצירה זו אף זכו בפרס הטוני עבור המחזמר הטוב ביותר, וזאת מעבר לשני פרסי הטוני עבור השחקנית הטובה ביותר ועבור התזמור הטוב ביותר.

המחזמר החל את דרכו בשנת 1998, כאשר יורקי וקיט הציגו את מחזמר בן 10 דקות כפרויקט הסיום שלהם, ועבר לא מעט שינויים עד שהחל להציג בברודווי, ובין השאר שונה שמו המקורי מ- "Feeling Electric" לשמו הנוכחי. כמו כן, עד להרכבת צוות השחקנים הנוכחי שהינו גם צוות השחקנים המקורי בהפקת ברודווי, התחלפו מספר צוותי שחקנים, ומלבד זאת שוכתבה הגרסה המקורית של המחזה בעקבות ביקורות נוקבות בגין אופן ההתייחסות להפרעה דו-קוטבית בה לוקה הדמות הראשית. בעקבות זאת, גם הוחלפו מספר שירים בעלי מאפיינים קומיים בשירים בעלי מאפיינים דרמטיים ורגשניים.

העלילה נסובה סביב משפחת גודמן המתגוררת בפרברים. האם, דיאנה, סובלת מהפרעה דו-קוטבית ונזקקת לטיפולים פסיכיאטריים שונים אצל ד"ר מאדן. האב, דן, מנסה להיאחז במשפחה המתפוררת, שכן אישתו אינה מבחינה בין דמיון לבין מציאות, ובטוחה שבנם המת, גייב, עודנו בחיים. בתם בת ה- 16 נטלי נאלצת להתמודד עם גיל ההתבגרות, ובמקביל עם האהבה הראשונה שלה להנרי וכמובן עם הקשיים הנובעים מהמסגרת המשפחתית.

המחזה והפזמונים שכתב יורקי לצד המוסיקה שהלחין קיט יצרו מחזמר ייחודי, לא שגרתי, בועט ומרגש, אשר אולי בהאזנה ראשונית אינו מספק להיטים קלאסיים של ברודווי, שכן הינו מחזמר בסגנון רוק. יחד עם זאת, קיים בו מתח מתמיד בין המרכיב הרוקיסטי שבשירים לבין המרכיבים הסנטימנטליים והאמוציונליים בהם. עוד יצוין, כי האופן בו כתוב המחזמר משלב בין משחק לבין שירה, וזאת מפני שהמחזמר אינו מושר כולו, אלא מטרת השירים היא להדגיש את מצבן הרגשי של הדמויות ולהעצים אותו. מלבד זאת, התזמור שיצר מייקל סטארובין (שזכה בפרס הטוני על עבודתו) יחד עם טום קיט התאימו באופן מדויק להרכב בן ששת הנגנים שמלווה את המחזמר : צ'ארלי אלטרמן (ניצוח ופסנתר), יויקו קאמאקרי (כינור, קלידים), בנג'מין קלב (צ'לו), אריק ב. דייוויס (גיטרות), מייקל בלאנקו (בס) ודמיאן הטבמן (תופים וכלי הקשה).

הבמאי מייקל גריף עשה עבודה מעולה בעיצוב המחזמר, והדבר בא לידי ביטוי החל מבחירת החלל המתאים למחזמר מסוג זה. תיאטרון בות' בו המחזמר מוצג הינו תיאטרון קטן יחסית, אשר יוצר באופן טבעי אווירה אינטימית מתאימה לנושא המחזמר ולעוצמות הרגשיות שבו, ובכלל נדמה כי העקרון המנחה של הבמאי היה פשטות, וזהו סוד הקסם של המחזמר. ניכר כי נעשתה עבודה יוצאת דופן עם השחקנים, שכן כל אחד ואחד מהם הצטיין במשחק לחוד ובשירה לחוד, ובשניהם יחד. כאמור, זהו אינו מחזמר קלאסי המוצג בברודווי, והבמאי הצליח בעבודתו עם השחקנים למצות את המחזה עד תום, ולהביא את הקהל לחוויה אמוציונלית ייחודית, אשר בין השאר מותירה חומר למחשבה, ובנוסף להביא סיפור נוגע ללב שבסופו של דבר על אף הקיצוניות - זהו סיפורה של כל משפחה, וכל צופה יכול למצוא את הקווים המשיקים למשפחתו שלו.

בהתאם לתפיסתו של הבמאי התפאורה שעוצבה ע"י מארק וונדלנד הייתה פשוטה למדיי ועם זאת מתוחכמת, שכן ניצול גובה הבמה לשני מפלסים של בית המשפחה המחיש היטב את הפער בין שני העולמות - המציאות והדמיון. כמו כן, התלבושות שעוצבו ע"י ג'ף מאשי היו גם הן פשוטות למדיי, והתאימו היטב לאופיה של המשפחה הבורגנית הנורמלית לכאורה. יחד עם זאת, התאורה שעוצבה ע"י קווין אדמס היטיבה לשקף את מצבן הרגשי של הדמויות השונות, ולבצע הפרדה נפלאה בין המציאות לבין הדמיון.

אליס ריפלי בתפקיד דיאנה, האם, הגישה תפקיד מרתק ומרגש במיוחד, תוך שהיא מביאה לידי ביטוי את תכונותיה של דיאנה כאישה מושכת, טרודה, חדת אבחנה, אשר מנסה להמשיך בחייה ועם זאת נמצאת באופן מתמיד על פי תהום. עבור תפקיד זה זכתה ריפלי בפרס הטוני כשחקנית הטובה ביותר, ומעל לכל ספק, ריפלי היא שחקנית מעולה וברוכת כישרון, אשר התפרסמה בעיקר בעקבות תפקידה במחזמר "עלובי החיים", וניכר כי התפקיד סוחט ממנה תעצומות רגשיות רבות, והיא מדיי ערב נכנסת לנעליה של דיאנה, שהינה דמות מורכבת כשלעצמה. הביצועים שלה לכלל השירים ובפרט לשירים : "You Don't Know", "I Miss The Mountains" ו- "So Anyway" היו מרגשים במיוחד, והעידו על יכולת קולית מרשימה.

ג'יי רוברט ספנסר בתפקיד דן, האב, הביא לידי ביטוי את תכונותיו של דן כבעל וכאב אידיאלי, אשר יעשה הכל למען אישתו ולמען משפחתו, כן, אמיתי ועקבי. הביצועים שלו לשירים היו נהדרים, ומעבר לכך שהוא שחקן נפלא הוא גם זמר מצוין, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בשירים : "He's Not Here", "I've Been", "I Am The One" ובדואטים עם ריפלי, אשר חושפים עבודה דקדקנית של זוג שחקנים המגלמים זוג נשוי, אשר במהלך חיי הנישואין שלו עבר לא מעט משברים.

טים יאנג בתפקיד גייב, הבן, היה מעולה, והפגין כישורי משחק מרשימים לצד יכולת קולית ראויה לציון, ועל אף שהחליף את ארון טווייט בתפקיד ניכר כי הוא אינו נופל ממנו באיכות הביצוע. גייב הינו בן 18, נבון, מקסים ונראה מצוין, ולמרות שנדמה שהוא מלא חיים לכאורה, הוא בפועל מת מזה מספר שנים, וחי רק בדמיונה של אימו. בתפקידו יאנג הצליח להמחיש את הפער שבין החיבור לעולם המציאותי מצד אביו, לעומת החיבור לעולם התלוש מהמציאות מצד אימו, ונדמה שנשאלת השאלה האם אביו של גייב אינו אוהב את בנו כפי שאימו אוהבת אותו. במיוחד בלטו ביצועיו לשירים : "I'm Alive", "I Am The One" ו- "Catch Me I'm Falling".

ג'ניפר דמיאנו בתפקיד נטלי, הבת, הייתה טובה מאוד, וגילמה היטב את דמותה של הנערה המתבגרת, אשר נאלצת בעל כורחה להתמודד עם גיל ההתבגרות ובד בבד גם עם הבעיות המשפחתיות. כמו כן, ניכר כי היא משתדלת להיות הבת המושלמת, במיוחד כאשר אחיה הגדול נחשב כליל השלמות לאחר מותו. היא הביאה לידי ביטוי את הכאב האישי שלה על מות אחיה, אולם המחישה גם את רצונה להמשיך בחייה ולהחזיר את שגרת המשפחה למסלול. לצדה, אדם צ'נדלר-בראט בתפקיד הנרי, החבר, השלים היטב את התמונה המשפחתית, דווקא כמי שאינו נמנה על בני המשפחה, אולם מעורב בחייה של נטלי.

לואיס הובסון בתפקיד ד"ר מאדן / ד"ר פיין היה מצוין וגילם היטב את דמותו של הרופא אשר מנסה לטפל בדיאנה בשיטות חדשניות ומוזרות. בכלל, שתי הדמויות האלו הינן דמויות צעירות, חסרות גיל של ממש ובמידה מסוימת אלמותיות, ובנוסף לכך ניכר כי הוא בעל ביטחון עצמי גבוה שיצליח להביא את דיאנה לכדי החלמה. הרעיון לעצב את דמויותיהם של הרופאים ככוכבי רוק היה מבריק בעיניי, והוא מאפשר מסע לתוך נבכי הנפש של הדמויות ולעולמן הפנימי הכמוס ביותר.

סיכום : מחזמר ייחודי, מרגש, נוגע ללב וסוחט דמעות בביצוע מהוקצע. אל תחמיצו! לסקרנים : http://www.youtube.com/watch?v=pyo-dflx4gk.