אחד ממחזות הזמר הוותיקים ביותר בברודווי בניו יורק הוא "chicago", אשר נכתב ע"י פרד אב (פזמונים) וע"י ג'ון קאנדר (מוסיקה) בצמוד למחזה מאת פרד אב ובוב פוסי, והועלה לראשונה בברודווי בשנת 1975. מאז שנת 1996 הוא מוצג בתיאטרון אמבסדור בברודווי, ובשל כך המחזמר נחשב כמחזמר בהעלאה המחודשת הוותיק ביותר בברודווי, וכמובן, לאור הפופולריות שלו זכה להפקות נוספות גם בווסט אנד בלונדון וברחבי העולם, כולל בישראל בשנת 2004 בתיאטרון בית ליסין ובכיכובן של ריטה ושל מאיה דגן. יתרה מזאת, המחזמר זכה בששה פרסי טוני : הבמאי הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, השחקן הטוב ביותר, התאורה הטובה ביותר והמחזמר הטוב ביותר בהעלאה מחודשת. יחד עם זאת, ניכר כי "שיקגו" אמנם זכה לפופולריות רבה בתיאטרון, אולם נדמה כי מאז הופק הסרט המוסיקלי בבימויו של רוב מרשל ובכיכובן של קת'רין זיטה-ג'ונס ורנה זלווגר המחזמר זכה להצלחה חסרת תקדים ותפס מקום מכובד בתודעה הציבורית, בין השאר בזכות להיטים כמו : "All That Jazz", "Roxie", "Cell Block Tango" ועוד.

"שיקגו" הוא מחזמר סאטירי, אשר מבקר את התנהלותה המושחתת של מערכת המשפט בשיקגו ובכלל ואת הקשר ההדוק בינה לבין התקשורת. למעשה, המחזמר מבוסס על שרשרת ניסיונות לרצח של שתי נשים - באולה אנאן ובלווה גרטנר, אשר תוארו בספר "שיקגו" מאת מורין דאלאס ווטקינס, ושימשו השראה ליצירת דמותה של רוקסי הארט וליצירת דמותה של וילמה קלי, ודמותו של בילי פלין עוצבה בהשראת שני עורכי דין שלקח חלק בהגנה המשפטית של אותן רוצחות. המחזה המקורי של ווטקינס הועלה בברודווי כהצגה בשנת 1926, ורק בשנות הששים הועלה הרעיון לכתוב לסיפור גרסת מחזמר.

עלילת המחזמר מתרחשת בשנות העשרים בשיקגו ומתארת את סיפורן של שתי רוצחות : וילמה קלי, זמרת המועדונים, אשר מוצאת את בעלה צ'ארלי בוגד בה עם אחותה ורוניקה, ועל כן רוצחת את שניהם ; רוקסי הארט, עקרת בית הנשואה לאיימוס ומחזיקה בחלומות להיות כוכבת, אשר רוצחת את המאהב שלה פרד היות שמגלה שניצל אותה, ואינו מתכוון לקיים את ההבטחה לסייע לה להיות כוכבת. שתיהן מגיעות אל כלא "קוק קאונטי" אשר מנוהל ביד רמה ע"י מאמא מורטון, תוך שהיא מסייעת לאסירות בנושאים שונים תמורת שוחד. רוקסי פוגשת את מושא הערצתה, וילמה, בכלא, ושתיהן מיוצגות ע"י עורך הדין הטוב ביותר בשיקגו, בילי פלין, שתמורת 5000$ מבטיח להוציא אותן לחופשי. כל אחת מהן זוכה לתדמית מחודשת ותמונותיהן מופיעות בשערי העיתונים, ובסופו של דבר יוצאות לחופשי ומעלות מופע משותף שזוכה להצלחה רבה.

המוסיקה שהלחין ג'ון קאנדר כוללת מחוות מוסיקליות ומחוות אישיותיות רבות למופעי המועדונים השונים בארה"ב בסגנון הבלוז והג'אז : הקטע המוסיקלי המוכר ביותר מהמחזמר "All That Jazz" הינו מחווה לשחקנית המפורסמת טקסס גוינאן, הקטע המוסיקלי "When You're Good To Mama" הוא מחווה לסופי טאקר תוך רמיזה ליחסים לסביים, הקטע המוסיקלי "Roxie" הוא מחווה לשחקנית ולקומיקאית פאני ברייס, הקטע המוסיקלי "Nowdays" הוא מחווה מוסיקלית לקטע המוסיקלי "Maybe This Time" מתוך המחזמר "קברט" ועוד.

הבמאי וולטר בובי עיצב מחזמר המסתמך על פשטות ומינימליזם מבחינת אביזרים על הבמה, כאשר התפאורה הינה ברקע שחור, ובמרכז הבמה מוצבת התזמורת החיה המלאה, ואין דבר נכון יותר עבור מחזמר שהקטעים המוסיקליים שבו מבוצעים בסגנון מועדוני הוודוויל האמריקאיים. יחד עם זאת, הצבע השחור שמשתלט על הבמה מחד מרמז על השחיתות ועל האווירה האפלה והמנוכרת ברוח תקופת אל קפונה, ומאידך הופך את המחזה עצמו לאוניברסלי שיש בו ביקורת חברתית הרלוונטית גם בימינו אנו. לפיכך, איכות המחזמר מתמצית בביצוע צוות השחקנים, התזמורת ובתאורה, ואינה מושתתת על על תפאורה מרהיבה אשר מאפיינת את רוב מחזות הזמר בברודווי. בסופו של דבר ניכר כי האנרגיה, הקסם והייחודיות של המחזמר באים מתוך השירים, המוסיקה והריקוד.

עיצוב הבמה של ג'ון לי ביטי ועיצוב התלבושות של ויליאם איבי לונג בצירוף עיצוב התאורה של קן בילינגטון - כולם יחד וכל אחד לחוד סיפקו מענה מצוין ומדויק לחזון הבמאי, אשר רצה בין השאר לתאר את הדמויות ככאלו אשר מונעות מחמדנות, משאיפות ומסקס. כמו כן, עיצוב הבמה המינימלי והתאורה העמומה השליטו אווירה קלסטרופובית, אשר מאפיינת את בתי הכלא, ולמעשה העלילה רובה ככולה מתרחשת בבית הכלא או בבית המשפט. יתר על כן, המקום שתופסת התזמורת במרכז הבמה מתקשר כמעט באופן ישיר לחבר המושבעים, ונוכחות התזמורת על הבמה עצמה ולא למרגלותיה הינה הכרחית וחשובה, שכן רעיון מרכזי במחזמר הוא האהבה למוסיקה.

רלף ברנס יצר תזמורים מצוינים ומרשימים, אשר מחוזקים באמצעות נוכחות התזמורת על הבמה, ומספקים את המתח שבין המושבעים לבין הנאשמים ויש להם חלק משמעותי ביצירת הדרמה. עוד יצוין, כי על התזמורת בת 13 הנגנים ניצחה היטב לזלי סטיפלמן. בנוסף, הכוריאוגרפיה נוטפת המרכיבים המיניים של אן רינקינג ע"פ הכוריאוגרפיה המקורית של בוב פוסי התאימה למידותיהם וליכולותיהם הגבוהות של השחקנים, והיא מצליחה לאתגר, לחשמל ולהלהיב, מה גם שאחידות הביצוע הינה הישג בימתי מרשים ביותר.

דידרי גודווין בתפקיד וילמה קלי הייתה טובה מאוד, והיכולת הקולית שלה מרשימה במיוחד. יצוין, כי גודווין גילמה את תפקידה של אחת הרוצחות (ג'ון) בגרסה הקולנועית של המחזמר. לצדה, בוני לאנגפורד בתפקיד רוקסי הארט הייתה אף היא טובה מאוד, ויש לה יכולת קולית טובה, אולם היתרון המשמעותי שלה הוא היותה קומיקאית נפלאה, אשר מצליחה להוסיף למחזמר רגעי בידור משעשעים. יחד עם זאת, תחושתי הייתה ששתיהן לא היו מפתות באופן מספק, קל וחומר כאשר מדובר בנשים אשר מונעות משאיפות, מאינטרסים אישיים ומסקס. ברם, ניכר כי הן עיצבו היטב את מערכת היחסים העכורה בין וילמה לבין רוקסי, מהרגע שבו רוקסי רואה בוילמה מודל לחיקוי, דרך המאבק על תשומת הלב הציבורית, וכלה במופע משותף הנובע מאינטרס זהה.

טום היואיט בתפקיד בילי פלין היה מצוין, ומעבר להיותו זמר נפלא, הצליח להביא לידי ביטוי את היותו של בילי רודף בצע, אשר מתעטר באמתלות הצדק והאהבה. מלבד זאת, הביצוע שלו לשירים "All I Care About", "Razzle Dazzle" ו- "We Both Reached For The Gun" הוגש באופן מיטבי. ריימונד בוקור בתפקיד איימוס הארט גילם את דמותו של הבעל התמים והנאמן בצורה מדויקת ומשכנעת, והביצוע שלו לשיר "Mr. Cellophane" היה נוגע ללב.

קישה לואיס-אוונס בתפקיד מאמא מורטון הייתה נהדרת, ונוכחותה הבימתית הדומיננטית הייתה מורגשת היטב, וניכר כי יש לה יכולת קולית מעולה, דבר אשר בא לידי ביטוי בביצוע השירים "When You're Good To Mama" ו- "Class". ר. לואו בתפקיד מרי סנשיין גילם היטב את דמותה של הכתבת המתחסדת אשר מנסה למצוא את הטוב בכל אדם, ודווקא העובדה שמדובר בגבר המגלם אישה המחישה את היותה של מרי סנשיין מזויפת.

להקת השחקנים המלווה את המחזמר היא, ללא ספק, להקת השחקנים הטובה ביותר שבה צפיתי בברודווי, וניכר כי הם נבחרו בקפידה הן מבחינת המראה החיצוני והן מבחינת היכולות המקצועיות הנדרשים לתפקיד. השילוב בין היכולת הקולית האיכותית לבין היכולת הגופנית יוצאת הדופן בביצוע הריקודים התובעניים הופך את הצפייה במחזמר לחוויה מהפנטת ומיוחדת במינה. בין חברי הלהקה : בריאן או'בריאן, אדם זוטוביץ', סולאנג' סנדי, שרון מור, דונה מרי אסבורי, נילי בסמן, ג'יל ניקלאוס, מליסה ריי מאהון, שון אמנג'ומה, ג'ייסון פטריק סאנדס, ג'יימס ט. ליין, דן לובואונו ומייקל קוסומאנו.

סיכום : מחזמר שהפך לקלאסיקה אמריקאית שלא לומר עולמית. מומלץ בחום!