ויליאם גילברט וארתור סאליבן, אשר מוכרים כגילברט וסאליבן, היו צמד המצליח ביותר של אופרטות בסוף המאה ה- 19, ומאז שנפגשו לראשונה בשנת 1870 עבדו יחד, כאשר גילברט כתב את הטקסטים וביים את האופרטות, ואילו סאליבן הלחין אותן וניצח עליהן. השניים כתבו יחד 14 אופרות ואופרטות, אשר זכו להצלחה רבה בבריטניה ומחוצה לה, כך שרובן בסגנון קומי ודורשות מהשחקנים יכולת שירה מרשימה. לאור הצלחתם הוקם עבורם תיאטרון הסאבוי בלונדון, אשר הפך לתיאטרון הבית שלהם, ושם הוחזק צוות שחקנים וצוות טכני למען יצירותיהם בלבד. "המיקאדו" היא האופרטה המוכרת ביותר והמבוצעת ביותר של הצמד ואולי היצירה המפורסמת ביותר שלהם, והיא הופקה מספר רב של פעמים ברחבי העולם, ולראשונה הועלתה אופרטה זו בישראל במסגרת המרכז לאופרה פרינג' בתל אביב - יפו.

"המיקאדו" היא אופרטה קומית - סאטירית - פוליטית, אשר שמה ללעג את הבירוקרטיה ואת מוסדות השלטון בבריטניה, אולם הדבר נעשה באופן מחוכם, שכן, למעשה, "המיקאדו" מתרחשת ביפן. העלילה עצמה מתרחשת בעיר טיטיפו, אשר תושביה מושחתים לחלוטין, והשליט הגדול, המיקאדו, אוסר על תושבי ועל תושבות העיר לפלרטט זה עם זו. פו-בה ופיש-טש אשר נמנים על פרנסי העיר מחליטים למנות את קו-קו החייט לתפקיד התליין המלכותי, אולם הם מתנים זאת בכך שאם המיקאדו יורה להוציא מישהו להורג, קו-קו ייאלץ להוציא להורג את עצמו. יחד עם זאת, קו-קו מאושר מהמינוי, ומכין רשימת אנשים פוטנציאליים להוצאה להורג, ובמקביל מעוניין להתחתן עם ים-ים. ננקי-פו, זמר נודד ובנו האבוד של המיקאדו, מופיע בטיטיפו ואף הוא מעוניין לשאת את ים-ים לאישה, למרות שהוא מחויב ע"י אביו להתחתן עם קטישה. עקב הצו של המיקאדו לפיו יש להוציא מישהו להורג באופן מיידי מתנדב ננקי-פו למות, ומתנה זאת בכך שקו-קו יאפשר לו לשאת את ים-ים לאישה, ומכאן ואילך האינטרסים של הדמויות השונות מתנגשים זה בזה, והם נאלצים להמתין להחלטתו של המיקאדו.

הנוסח העברי נכתב ע"י יובל זמיר, אשר גם ביים את האופרטה, ובתרגום הקפיד זמיר להפוך את התוכן לרלוונטי עבור הצופה הישראלי, ושזר בתוך הטקסט המקורי הברקות אקטואליות וביטויים בעלי אופי בידורי מקומי - ישראלי. אין ספק, שליוזמתו של זמיר בעניין זה ישנו חלק נכבד בהפיכת התוכן לרלוונטי ולקרוב עבור הצופה הישראלי, אם כי תהיתי האם הדבר מחויב, או שמא נכון יותר לאפשר לצופים למצוא את רלוונטיות ההצגה למציאות הישראלית. ברם, בנוסח העברי של זמיר מצאתי מספר מקרים, שבהם הנוסח העברי והמוסיקה לא היו קוהרנטיים. יצוין, כי טרם הגעתי אל ההצגה צפיתי במספר ביצועים בימתיים שהופקו ברחבי העולם, ונדמה שמדובר בהפקה ראוותנית למדיי, עמוסת משתתפים וססגונית במיוחד, אך זמיר בחר לעצב את האופרטה באופן מינימלי למדיי, והדבר בא לידי ביטוי במיעוט מספר המשתתפים ובתפאורה פשוטה יחסית, כך שכובד המשקל מונח על כתפיהם של השחקנים.

התפאורה שעיצבה פולינה אדמוב, כאמור, הייתה פשוטה, וכללה שש דלתות מסתובבות, שתי מנורות בסגנון יפני וספסל, והיא בעייתית בעיקר בשל החלל עצמו במרכז לאופרה פרינג', אשר מתאפיין בתקרה נמוכה מאוד ובבמה קטנה מדיי להפקה מסוג זה, דבר אשר השפיע גם על עיצוב התנועה המצומצם של שרון וזנה. התלבושות שעיצבה אנין רשב"ם סייעו לעיצוב הדמויות השונות באופן קריקטוריסטי למדיי, ולמעשה, הן אינן נושאות מאפיינים יפניים כלל, דבר אשר מחזק את רלוונטיות האופרטה לישראל, ובנוסף ישנו משנה חשיבות לפאות שעוצבו ע"י נעם הוברמן ותרמו רבות לעיצוב הדמויות. בנוסף, התאורה שעיצב אורי רובינשטיין סיפקה את מה שנדרש ממנה ברוח ההפקה המינימלית.

המוסיקה שנכתבה ע"י סאליבן מיועדת לתזמורת, ושני נגני קלידים ופסנתר - אייל עמיר ואסף פינקלשטיין - הושלמו לתזמורת באמצעות פס קול שהוקלט מראש. הניהול המוסיקלי והעיבודים של אייל עמיר היו טובים מאוד ובעלי גוון רוקיסטי מרענן, אולם דווקא כאן הרגשתי שהיה צורך למצוא קו מינימלי יותר, ואולי להפיק גרסה קאמרית של האופרטה עם מספר מינימלי והכרחי של כלי נגינה, ולא להשתמש בפס קול. מלבד זאת, האקוסטיקה וההגברה הגרועות בלשון המעטה במרכז לאופרה פרינג' לא תרמו להשגת התוצאה הראויה, ובעיניי דווקא בשל מאפייניו של האולם ייתכן שהיה עדיף להעלות את האופרטה ללא שימוש בהגברה.

דני לשמן בתפקיד ננקי-פו היה טוב מאוד, ויש לו קול שנעים להאזין לו למרות שאינו זמר אופרה, וניכר כי עשה עבודה טובה בתור הצעיר המאוהב, אשר מוכן למות למען אהובתו. יוסי צברי בתפקיד קו-קו היה טוב מאוד, ומיצה את התפקיד באופן בידורי למדיי, אם כי לדעתי אופי המשחק שלו לעתים בידורי מדיי, ולא מותיר מקום לתחכום וכולל מניירות מוכרות ומיותרות.

צחי סיטון בתפקיד פו-בה, אשר מחזיק בכל משרה אפשרית מצטיין בשירה מקצועית ונפלאה, והקול שלו ערב מאוד לאוזן, ובנוסף הוא נע היטב בין כובעיו ותאריו השונים של פו-בה, והביא לידי ביטוי את עובדת היותו מושחת. גיא ברכה בתפקיד המיקאדו של יפן ובתפקיד פיש-טש היה מצוין, והפגין יכולת קומית מרשימה בייחוד בתפקיד המיקאדו, אשר ציירה דמות של שליט אימפולסיבי בעל גחמות מוזרות. כמו כן, ברכה גילם את פיפ-בו, אחת מחברותיה של ים-ים, ועשה זאת היטב.

שתי זמרות אופרה מצוינות תופסות חלק נכבד באופרטה : הגר ליבוביץ' בתפקיד ים-ים הייתה טובה מאוד, והפגינה משחק קומי מוצלח, והמחישה את הפער שבין רצונה להינשא לננקי-פו, אותו היא אוהבת, אולם עדיין מייחסת לעצמה חשיבות רבה, ולעתים רבה מדיי ; דנה מושקטבליט בתפקיד פיטי סינג, חברתה של ים-ים ובייחוד בתפקיד קטישה הפגינה יכולת שירה אופראית וירטואוזית תוך שליטה ראויה לשבח בקול שלה, והיא בהחלט מצליחה לגנוב את ההצגה.

בסיום המופע שאלתי את עצמי מהי משמעותו של תיאטרון השוליים - הפרינג'. האם עיקרון המינימליזם בפרינג' תקף בכל מרכיבי ההפקה, או שישנם דברים שבהם אסור לחסוך? האם כל עוד מדובר בפרינג' על הקהל לקבל את הבעיות בהבנה (כדוגמת הסאונד)? לשאלות אלו הייתי משיב שיש להתאים את אופי ההפקה לאמצעים הקיימים (כך למשל בהרכב התזמורת ובאיכות הסאונד), ובאופן זה תושג תוצאה מיטבית. כמובן, הדיון בשאלות אלו מורכב הרבה יותר, אך מעניין לכשעצמו.

סיכום : אופרטה מבדרת ומהנה בביצוע מרשים של השחקנים, אך שימוש באולם אחר להעלאת המופע ישפיע משמעותית על איכותו.