את ספרו של איימן סיכסק, 'אל יפו', סיימתי לקרוא לאורכה של שעה אחת בלבד.

לרוב, די במשפט כזה כדי להתרשם כי הספר מרתק עד למאוד, אולם לי ישנה בעיה עם ספרים שמסיימים לקרוא אותם כל כך מהר, אפילו אם אלה ספרי מתח, וספרו של איימן סיכסק אינו ספר מתח.  

ולפני שארחיב, כדאי לומר כי זהו אינו ספר, זוהי נובלה. האיצטלה של המילה 'ספר', היא רק אחת מהמעטה של 'אל יפו', והקטנה שבהם.  

המספר, בגוף ראשון, מתאר מקטעי חוויות - אישיות, משפחתיות, חבריות של ערבי מוסלמי ישראלי הנע על כביש ירושלים - יפו בשני צירים מרכזיים - מערכת יחסיו עם הנשים - אמו, אחותי, אהובתו, חברתו ; ומערכת יחסיו עם חברו, סעיד. כמו בכל נסיעה בכביש מהיר, הסיפור עולה למחלפים נוספים - מערכת היחסים של הכותב עם אביו ; מערכת היחסים של הכותב עם ילדים יהודים הגרים בשכנותו. בד בבד, מפת הכבישים מחוברת לצומת - ערביות-ישראליות. מוסלמיות-יהודיות.

יפה. מה חדש?

נכון. לא צריך שיהא 'משהו חדש' בספר.

הוא גם אינו מהווה שעשוע תורני, ריגוש מהיר, בוודאי שלא. ועם זאת, מה חדש? מהי האמירה של הספר? מהי הנוכחות שאמורה ללפות אותי, הקורא, לשוחח איתי, להכריח אותי להביט בה, אולי להתווכח, אולי להסכים, אולי להסכין. משהו?  

ונניח שוויתרתי על הקוהרנטיות של הסיפור, נניח שהיא ממש לא חשובה, ונניח שהרעיון של לחפש אמירה על מכסי ביוב, ולנסות לחטט בתוכה כדי לשלות ממנו את המתח בין העברית לערבית הרשימה אותי (היא לא, אבל נניח), מה אז?

ואם מסתיימת קריאתו של ספר בשאלה הזו, הרי שבעיניי, לא היה לספר מה לומר.  

אין לי ספק כי יהיו מי שיאמרו שסגנון הכתיבה תואם ומתאים לרעיון של הסיפור - בחינה מרוחקת ומקורבת של השפה, של הדמויות, של אווירה, של רחובות, של חלומות, של סיוטים. ולמה אין לי ספק? כי בסופו של הספר מובא מאמר מאת חנן חבר: "לחרות בעברית את פלסטין".

במאמרו, מביע חבר בשם ההיברידיות את התפעמותו מן הספר. נתוח מושכל שתמהני מה מקומו ולָמה, אבל - אותי הוא לא שכנע. היברידיות היא מילה נרדפת ל-מעורב, מוכלא, מוצלב, חבר אף מקביל את חוויית ההיברידיות למהותו של הֶלֶך, של חוויית הנוודות והתלישות. יחד עם זאת, אין די להתהדר ברעיון. וכאן המעטה הגדול של הספר 'אל יפו', רעיון אמור להתרקם, ואז להתחיל לנוע - ליצור נשימה, לבוא בממש -  דם, עור, עצמות. אפשר גם לשמוע רעיון - פעימות לב, אפשר להתבונן בו - מראֶה, חיזיון, העיקר שיקרה לו משהו לרעיון ושלא יוותר כגלימה שהולכת ומתרפטת, נשרכת על מפות הכבישים, כי היא כל כך גדולה ממידות הגוף אותו ביקשה לעטוף.  

אזי, אפשר היה למצוא הצטלבויות קצת יותר מעניינות בספר, היותו של המספר בגדר 'גוי של שבת' המדליק את האור בבית הכנסת, היא אחת מהן. החלום-סיוט על פיגוע פיצוץ באוטובוס, גם היא אחת מהן. אבל הן כל כך ברורות, כל כך מוגשות בדיוק כמו הדרך בין ירושלים ליפו ובחזרה. לא הייתי צריכה לחפש את הנקודות שהיו אמורות לעורר מחשבה, לא הייתי צריכה להיעצר למלאכת מחשבת של פסיעות- נקודות הזמן-מקום בספר שהיו אמונות ליצור זאת - נמרחו כאספלט שחור, בוהק וברור, וכך בסופם של מאה שלושים ושישה עמודים נותרתי אדישה.  

איימן סיכסק הוא מבקר ספרות מעולה. הספרוּת לא פסחה על ספרו, הזכרֵיה עולים בדמות ציוני חייו של ביאליק אל מול עסאן כנפאני, 'נסיך הספרות הפלשתינית', וגם המפגש המופרד-מוצלב הזה, כל כך עייף, ממש כהזייה נסיעתית באוטובוס שבין יפו לירושלים. ולא הייתי מציינת זאת אלמלא הייתה הספרות לחלק מאיצטלת הרעיון ההיברידי.  

כנראה, שאי אפשר לנופף בשמה של ההיברידיות ולהחליט שזו תגיע במקומה של כתיבה משובחת וספר טוב. פשוט כך.