ידוע לכל שהקהל הישראלי הינו חובב קומדיות, קל וחומר כאשר מדובר בקומדיה ישראלית, אשר מצליחה לגעת בכל אחד ואחד מהצופים בקהל ולהיות רלוונטית עבורם. כזו היא "הדודה של מנש", קומדיה ישראלית חברתית חדשה, אשר נכתבה ע"י המחזאי אילן חצור, שיצירותיו רובן ככולן סאטיריות ומתייחסות לנושאים חברתיים בישראל, ולאחרונה עלתה בתיאטרון חיפה. חצור ידוע בעיקר בזכות המחזה המצוין "מבקר המדינה" שכתב ע"פ "רביזור" של גוגול, שהועלה הן בתיאטרון הקאמרי (1994) והן בתיאטרון הבימה (2005), ובזכות המחזה "מלחמה על הבית", אשר הועלה בתיאטרון החאן ואף זכה בפרס הקומדיה הטובה של שנת 2003.

העלילה מתארת את סיפורן של שתי משפחות - משפחת בביוף ומשפחת הררי, אשר מתגוררות באור עקיבא ובקיסריה בהתאמה. מנש וויוי בביוף מתגוררים בדירתה הקטנה של דודתו של מנש, פנינה גורביץ', אשר לפי שעה נמצאת בבית אבות סיעודי ואפסו הסיכויים להחלמתה. יחד עם זאת, תרופה חדשנית מצליחה להחזירה להכרה, והיא חוזרת לביתה, בדיוק ברגע שבו מחליט מנש להוציא את כספה של דודתו מהמזרן מחמת מצבם הכלכלי הקשה. הדודה משליטה משמעת בבית, אולם התרופה שקיבלה מוצאת מסל בתרופות, ובלעדיה היא עשויה למות. עוד מתברר כי אם במקרה של פטירת הדודה, מנש ובני משפחתו יוותרו ללא קורת גג משום שהדודה משכנה את ביתה לזכות בית האבות. גדעון וגוני הררי מתגוררים בוילה מפוארת בקיסריה, ובעוד שגדעון מנהל את רשת בתי האבות שלו ביד רמה, גוני עסוקה בארגון אירועי התרמה נוצצים. ברם, רשת בתי האבות ניצבת בפני משבר כלכלי עמוק, שכן הקשישים שבו חיים הרבה יותר זמן מהצפוי בשל התרופות החדשניות. במהלך משחק גולף עם שר האוצר מגלה גדעון הררי שנושא המקלות הצעיר שלו הוא כישרון מבטיח במשחק, ועל כן הוא מעוניין להפוך לנותן החסות שלו ולהרוויח כסף מכישרונו. הוא מזמין אותו לארוחת ערב ביום שישי לצורך סגירת הפרטים ושוכח מהדבר, וכך משפחת בביוף מגיעה בהרכב מלא לבית משפחת הררי, אשר באותה העת מקיימת שיחת פיוס עם אביו של גדעון, ראש ממשלת ישראל לשעבר, ומתקיים מפגש בין תרבויות דומות אך שונות המתפרסות על שלושה דורות.

יצוין, כי "מבקר המדינה" בתיאטרון הקאמרי הייתה אחת ההצגות הראשונות בהן צפיתי בתיאטרון רפרטוארי, והיא עסקה בשחיתות הממסד, וגדולתה הייתה בכך שהסאטירה החברתית הייתה ברורה ונוקבת, על אף שההצגה עצמה הייתה רצופת צחוק, ועל כן זו הייתה סאטירה במיטבה. מחזות דומים כמעט שלא הועלו על במות התיאטרון בשנים האחרונות, ובמידה מסוימת הסאטירה הפכה למנת חלקה של הטלוויזיה, ואולי הסיבה לכך היא שהסאטירה הפכה לרווחת בטלוויזיה בלבד מתוקף התפיסה להביא ביקורת חברתית, אקטואלית ועכשווית בקבועי זמן קצרים (לראייה "ארץ נהדרת" ו"שבוע סוף"), אשר ייתכן שבימינו אינם מתאימים לתיאטרון. ובכן, בעיניי לא כך הדבר, דווקא בשל התמונה החברתית העגומה במדינת ישראל, אשר לצערנו אינה מתבהרת מזה שנים, ולתיאטרון בהחלט ישנו מקום להעברת המסר.

המחזה "הדודה של מנש" כתוב היטב, עכשווי ונוטף שנינות, מה גם שהביקורת החברתית בו רלוונטית מאין כמוה וברורה לחלוטין, ונסובה סביב התנהלותו המושחתת של הממסד שמחזק את העשירים ומחליש את העניים, סביב התנהלות מערכת הבריאות, סביב פערי המעמדות וסביב עצלות לעומת נצלנות. למעשה, המחזה מביא סיפור מגוחך עד בלתי אפשרי לכאורה, שהינו רווי בצירופי מקרים, אשר יכולים להתרחש רק בארצנו הקטנטונת, ומלבד זאת עלילת המחזה נוגעת לכל צופה וצופה במעגל כזה או אחר, מה גם שבאמצעות המפגש בין שני קטבים בשלושה דורות שונים במשפחה מציג היטב את התמורות שחלו בחברה הישראלית. חצור בחר להעצים את הפן הסטריאוטיפי של הדמויות על מנת להפוך אותן למגוחכות ואף לשים אותן ללעג מסוים, ובאופן זה להציב ראי בפניו של הקהל, ויתרה מזאת רובן המוחלט של הדמויות הינו בעל מאפיינים שליליים, ומייצגות את הישראלי המכוער, אולם מנגד הוא מציב דמויות בעלות מאפיינים חיוביים שדוגלות בצדק חברתי.

הבמאי אלון אופיר יצר הצגה קצבית, זורמת, מבדרת, ומלאת הומור, והוביל את צוות השחקנים באופן מוצלח, תוך שהוא מחזק את הסטריאוטיפים הטבועים בדמויות השונות ומעצים את הבלתי ייאמן ואת הבלתי מוסרי (בבית האבות מייחלים למותם של הקשישים על מנת להכניס אחרים במקומם, עסקאות נסגרות בין בעלי ההון לבין ראשי הממסד באירועים חברתיים ועוד). יחד עם זאת, תחושתי הייתה שעניין הביקורת החברתית הוחמץ במידה מסוימת, וההצגה נשאה פן בידורי יותר מאשר פן סאטירי וביקורתי, ועל כן שאלתי את עצמי האם ההומור בהצגה הינו אמצעי להשגת המטרה או הינו המטרה עצמה. עם היציאה מהאולם בסיום ההצגה ובהתאם לרחשי הקהל נדמה היה לי שמטרת ההצגה הייתה לבדר, ואכן הבידור מצוין, אך האם לכך התכוון הבמאי? ייתכן שלא מעט צופים יחזרו לביתם ויהרהרו במה שצפו בו, וחלק מהביקורת החברתית תחלחל, אך אני מסופק.

התפאורה של מיכאל קרמנקו היתה יפה, ושיקפה באופן מוצלח את הפער החברתי בין שתי המשפחות, הן מבחינת קנה המידה של כל אחד מבתי המשפחות, והן מבחינת עיצובם. כמו כן, החלון שהוצב במרכז הבמה תפקד באופן פונקציונלי, והפך את דירת משפחת בביוף למרפסת בוילה של משפחת הררי במהירות. התלבושות שעיצב אורן דר היו מוצלחות בשל העובדה שחיזקו את הסטריאוטיפ הטבוע בכל דמות ודמות - חלקלקות, אליטיסטיות, וולגריות וכו', והתאורה שעיצבה עדי שמרוני סיפקה את הנדרש ממנה. יחד עם זאת, דווקא את המוסיקה של ישראל ברייט מצאתי מטרידה ולא מתאימה להצגה.

נורמן עיסא בתפקיד מנש בביוף גילם את התפקיד מצוין, והוא הטיב להפיק מהדמות את המירב בכך שהבליט את היותו עצלן, תחמן ופרזיט, אשר אינו עובד לפרנסת משפחתו על אף שמוטלת עליו האחריות הטבעית לכך. כמו כן, הוא המחיש היטב את עקרונותיו הניתנים לשבירה בקלות, דבר אשר בא לידי ביטוי ברצונו לשמור בקנאות על כספה של דודתו בכל מחיר, דבר שבסופו של דבר מתפוגג. לצדו, אסי לוי בתפקיד ויוי אישתו הייתה נפלאה, והיא חושפת יכולות קומיות מעולות, וגילמה במדויק את האישה השתלטנית, הוולגרית, הצעקנית והנצלנית, והיא עשתה זאת בעקביות ובחן רב.

אבי פניני בתפקיד גדעון הררי גילם בהצלחה את דמותו של העשיר שעומד על סף משבר עמוק, ונאלץ להתמודד עם הוצאותיה המרובות של אישתו לטובת פילנתרופיה. כמו כן, הוא המחיש בבירור את רצונותיו לנצל הזדמנויות אשר נקרות בדרכו על מנת לשקם את מצבו. לצדו, אודיה קורן בתפקיד גוני אישתו הייתה נפלאה, בתור האישה שעסוקה בארגון אירועי התרמה, אשר יסייעו לבניית מעמדה החברתי. יצוין, כי איכותה נעוצה בכך שהיא קומיקאית ברוכת כישרון, אשר אינה מתאמצת לבדר ולהצחיק, אלא כל מחווה שלה מדויקת ומדודה.

ישראל גוריון בתפקיד יצחק, אביו של גדעון, ורבקה גור בתפקיד פנינה, דודתו של מנש, עשו עבודה נהדרת בגילום דמויותיהם של הקשישים אשר התחנכו על מערכת ערכים שונה לחלוטין, אשר דגלה בשוויון הזדמנויות חברתי ובצמצום פערי המעמדות. מבין הדמויות במחזה הן הדמויות החיוביות, שבאמצעותן המחזאי משקף את האידיאל. שניהם, כאמור, מגלמים את תפקידיהם באופן מכובד ומקצועי. סלבה ביברגל (ויצ'סלב) אמנם היה ליהוק טוב לתפקיד שר האוצר האוליגרך, אולם ניכרה אצלו לאורך ההצגה בעיה קולית, אשר הקשתה על הבנת הטקסט.

בהצגה משתתפים שלושה שחקנים צעירים, אשר מחד משקפים את פני הדור הצעיר הנוכחי בארצנו על גווניו השונים, ומאידך מחזקים את הקונפליקט שבין הדמויות הראשיות, ושלושתם עשו את עבודתם נאמנה. אפי ביבי בתפקיד לירון בביוף הביא לידי ביטוי את היותו ספורטאי רודף צדק אשר באמת ובתמים דואג לדודתו, ומוכן לעשות כל שיידרש על מנת לסייע לה. מנגד, אני דדון בתפקיד שירן אחותו, גילמה העתק זהה ומשודרג של אימה, והביאה לידי ביטוי בצורה משעשעת אך נוקבת את עקרונותיה היצוקים היטב לכאורה. בנוסף, גיל וייס בתפקיד זיו הררי הביא לידי ביטוי בתחילת ההצגה את היותו בן למשפחה עשירה שמתהדר בעקרונות הומניטריים כגון הצלת ילדי אפריקה, אולם לקראת סיום ההצגה מתברר שהוא קורץ מאותו החומר שממנו קורצו הוריו.

סיכום : הצגה מוצלחת שתספק לצופים ערב מבדר ומהנה, על אף שבעיניי הביקורת החברתית הוחמצה במידה מסוימת.