ז'אנר הקומדיה המוקומנטרית אינו שכיח בתיאטרון בישראל, ולמעשה כשצפיתי בהצגה "חמישה קילו סוכר", אשר מועלית בתיאטרון גשר, זו הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לז'אנר זה בארץ. טיבה של הקומדיה המוקומנטרית נמדד בכך שסיפור העלילה מוצג כדוקומנטרי, אך רובו פרי הדמיון על אף שהוא מסתמך על אירועים היסטוריים או על אירועים מציאותיים אחרים. הז'אנר שכיח בעיקר בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה, ובאופן מובהק הוא מתקשר לסאטירה ולפארודיה. יתר על כן, ההצגה הינה חלק מפרויקט האנגר גשר, אשר מספק במה ליוצרים צעירים לצורך העלאת מחזות מקוריים ואחרים, וכלל ההצגות מבוימות ע"י המנהל האומנותי של תיאטרון גשר, יבגני אריה.
המחזה "חמישה קילו סוכר" נכתב ע"י גור קורן, שחקן ומחזאי צעיר, והרעיון למחזה עלה בעקבות מות סבו, כאשר כשנתיים קודם לכן החל לקרוא את זכרונותיו של סבו בעיירת הולדתו בפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה. העלילה נפתחת בפרולוג שבו מתאר גור קורן את מה שאירע לו - סבו שנפטר לפני מספר שנים הופיע לפתע בחייו דרך מכריו ודרך אנשים אחרים שפגש באופן מקרי, וביקש ממנו לפעול לשינוי עובדה שתיכתב בספר על מלחמת העולם השנייה אשר עתיד להתפרסם בקרוב. הסיפור עצמו מתחיל בהברחה של חמישה קילו סוכר בתקופת המלחמה, ונמשך באיזור גוש דן תוך ניסיונותיו של גור להצליח במשימה שהטיל עליו סבו.
קורן כתב מחזה משעשע, מלא הומור ושנינות ואמין על פניו, אשר מתאר סיפור אוטוביוגרפי, בלתי אפשרי והזוי לכאורה, אולם זהו סיפור שכל צופה יכול להזדהות עמו, וסביר להניח שחלקים ממנו קרו לכל אחד במהלך חייו עד כה. טיבו של הסיפור נמדד בעיניי בכך שהוא מצליח להביא לידי ביטוי את מרכיבי הפארודיה וההומור השחור, אך לצד זאת מביא לידי ביטוי סיפור מרגש ונוגע ללב אודות חשיבותה של המשפחה ועל המשמעות כבדת המשקל שיש לה בחיינו, קל וחומר בשל האירועים ההיסטוריים בייחוד בתקופת מלחמת העולם השנייה.
הבימוי של יבגני אריה היה מצוין, ובאמצעים מינימליים הוא העמיד הצגה מרתקת ללא רגע דל, אשר מאפשרת לצופים להפליג בדמיונם, כאשר הוא מביא לידי ביטוי את מרכיביה של הקומדיה המוקומנטרית. הפרולוג של קורן מצליח ליצוק אמת לתוך הסיפור, ולמעשה בסיומו הצופים חשים שהסיפור כולו מציאותי לחלוטין, וזאת על אף שהוא מציין שחלק מהסיפור בדיוני לחלוטין, אולם לכל אורך ההצגה בא לידי ביטוי המסר של השליחות בשם המשפחה ובשם הוצאת האמת אל האור. באופן אישי אני מאוד נהנה לצפות בהצגות אשר מסתמכות על יכולות המשחק של השחקנים, ונעשה בהן שימוש מינימלי באביזרים, ובהצגה זו תחושתי הייתה שאופן הבימוי מתאים מאוד לאופיו של המחזה, המבוסס חלקו על אמיתות היסטוריות וחלקו הגדול על פרי הדמיון. יחד עם זאת, לעתים קרובות מפריע לי בתיאטרון שנוצר קשר ישיר בין הקהל לבין השחקנים, בייחוד כאשר הקהל לוקח חלק פעיל במתרחש על הבמה, אך דווקא כאן הדבר הוסיף נופך מעניין, שכן הוא תמך בפער אשר קיים בין דמיון - הבמה - לבין המציאות - הקהל. יתרה מזאת, ישנן גם בהצגה כמה עצירות מתודיות שמטרתן לעורר דיאלוג בין השחקנים עצמם על הבמה בדבר סוגיות הקשורות לתהליך העבודה על ההצגה, והדבר מוסיף מימד הומוריסטי מקורי.
עיצוב הבמה של סלבה מלצב כלל כאמור אביזרים מינימליים, ופרט לכיסאות ולסולם כמעט שאין אביזרים נוספים, אולם חמש שקיות של קילו סוכר כל אחת נתלות במרכז הבמה בתחילת ההצגה, ומלוות אותה עד סופה, דבר שהמחיש היטב את משמעותם עבור סבו של קורן, ויותר מכך את המשמעות הרבה בהעלאת הסיפור האישי שלו על הכתב. התלבושות שעוצבו ע"י ברק חודריאן התאימו לבימוי הפשטני ולדמויות השונות. בנוסף, התאורה שעיצב אלכסנדר סיקירין הייתה טובה מאוד, וסייעה להפריד בין עולם המציאות לבין הקשר שקורן מנהל עם סבו דרך האנשים שנקרים בדרכו. זאת ועוד, את ההצגה מלווה מוסיקה שערך גור קורן, שמתבלת את העלילה באירוניה ומחזקת סטריאוטיפים ומרכיבים פארודיים.
גור קורן בתפקיד עצמו עשה עבודה מרשימה, שכן הצליח לקשור בין הסיפור האישי שלו ושל משפחתו לבין סיפור פרי דמיונו. המשחק שלו עקבי, משעשע וישנם מספר רגעים נוגעים ללב. כחלק מהרצון ליצוק אמת שיש לה אחיזה במציאות לתוך הסיפור קורן מתאר בפרולוג את ההצגה, מתוודה על כך שהסיפור יישמע תלוש מהמציאות, מתנצל על רגעי שעמום צפויים וכדומה, ותיאוריו ואופן משחקו חושפים דמות נוירוטית למדיי, אשר מונעת מתוקף השליחות ומתוקף היכולת להפליג בדמיון או מתוקף כך שהוא "משוגע מספיק" כדי להאמין שהסיפור אמיתי.
לצדו של קורן ארבעה שחקנים מצוינים : יובל ינאי, נועה קולר, רונית קרמן וציון אשכנזי, אשר מלהטטים בין דמויות שונות : נהג מונית חובב ספרות, זונה בגן מאיר, קבצן חסר בית, תלמידה בעייתית, סטודנטית תל אביבית שמכוניתה נגררה, שחקן מובטל שחובב חשיש, מלצרית עם נתוני גוף מרשימי, הילרית תאוות בצע, מנהלת בית ספר וכמובן מרצה זוטר ליהדות מזרח אירופה. כל אחד מהשחקנים הצליח להביא לידי ביטוי בכל דמות באופן מדויק את הניואנסים המתאימים לה, ולהפוך כל אחת מהן למרתקת ולמורכבת בפני עצמה לפרטי פרטים.
סיכום : קומדיה מקורית ומהנה, בבימוי מרתק ובביצוע מרשים. מומלץ בחום!