האופרה "הספר מסוויליה" היא אופרה קומית (אופרה בופה) בשתי מערכות, אשר הולחנה ע"י המלחין האיטלקי ג'ואקינו רוסיני בתחילת המאה ה- 19, ונחשבת כאחת האופרות הפופולריות ביותר, ולאחרונה עלתה במסגרת האופרה הישראלית. האופרה התבססה על המחזה "הספר מסוויליה" שנכתב ע"י המחזאי הצרפתי פייר אוגוסטין בומרשה, כאשר הליברית עבור האופרה נכתבה ע"י צ'יזרה סטרביני. מחזה נוסף של בומרשה שהפך לאופרה הוא "נישואי פיגארו", והוא למעשה מהווה סיפור המשך לסיפור "הספר מסוויליה", וחלק מהדמויות שבו זהות, ובנוסף ישנה האופרה "האם האשמה" שהינה גם חלק מטרילוגיית פיגארו.

"הספר מסוויליה" נחשבת לאופרה הגדולה ביותר שהלחין רוסיני, ולמרות שהצגת הבכורה שלה נחלה כישלון בשל התפרעויות בקהל, היא הפכה עם השנים לפופולרית במיוחד, והיא מוכרת בעיקר בזכות אריות רבות מתוכה, כך שעד מהרה האופרה תחת אותו שם שהלחין פאזיליו שנים קודם לכן, כמעט שנשכחה. מתברר שרוסיני השלים את הלחנת האופרה תוך שלושה שבועות בלבד, והפתיחה המפורסמת של האופרה למעשה אבדה, ועל כן נעשה שימוש בפתיחה שהולחנה עבור אופרה אחרת - "אורליינו מפלמירה". המחזה מיסודו אמנם מוגדר כקומדיה, אולם זוהי קומדיה סאטירית - חברתית, שכתובה היטב ומתארת את היחסים בין המעמדות השונים ואת היחסים בין המעמד הגבוה לבין השלטונות, וביקורת חברתית זו אף באה לידי ביטוי ב"נישואי פיגארו" תוך היפוך היוצרות בין הדמויות. בנוסף, גם כאן באים לידי ביטוי ההתחפשות וחילופי הזהות לצורך חיזוק היסודות הקומיים באופרה.

העלילה נפתחת בהגעת הרוזן אלמוויוה יחד עם קבוצת נגנים לסוויליה על מנת לשיר סרנדה לרוזינה, צעירה אשר נמצאת תחת חסותו של ד"ר ברטולו, והאחרון מעוניין לשאתה לאישה, ולכן כולא אותה בבית. מאחר שרוזינה אינה מגיבה למוסיקה, הרוזן נשאר בקרבת חלונה של רוזינה ללא נגניו. הספר פיגארו מגיע אל המקום, והרוזן מבקש ממנו שיארגן לו פגישה עם רוזינה מבלי שזו תדע את זהותו האמיתית על מנת שלא תושפע ממעמדו. רוזינה מצליחה להעביר מכתב לרוזן, והאחרון מתוודה בפניה ששמו לינדורו, והוא סטודנט עני שאינו יכול לספק לה דבר פרט לאהבתו. פיגארו מעלה רעיון לפיו הרוזן יתחפש לקצין שיכור וידרוש מד"ר ברטולו לשכן אותו בביתו. ד"ר ברטולו מגיע יחד עם המורה למוסיקה של רוזינה, דון בזיליו, ומתוודע לכך שהרוזן אלמוויוה הגיע העירה, ולכן הם רוקמים יחד תוכנית להרחקתו מרוזינה ע"י פגיעה בשמו הטוב. כמו כן, הוא אינו מוכן לשכן את לינדורו בביתו, ומזעיק את המשטרה, אולם לינדורו משוחרר במהירות לאחר שהשוטרים מתוודעים לזהותו האמיתית. לביתו של ד"ר ברטולו מגיע דון אלונסו, אשר מציג את עצמו כמחליפו של דון בזיליו המורה למוסיקה שחלה, כאשר דון אלונסו הוא למעשה הרוזן, ויחד איתו מגיע פיגארו שמתעקש לגלח את ד"ר ברטולו על מנת לספק לזוג מספר רגעים אינטימיים. בהמשך מגיע דון בזיליו כשהוא בריא לחלוטין, אולם הנוכחים מצליחים לגרום לו לעזוב את הבית, ולאחר שד"ר ברטולו שומע את חילופי הדברים בין הרוזן לבין רוזינה הוא מגרש את פיגארו ואת הרוזן מביתו. פיגארו והרוזן מחליטים לחלץ את רוזינה מביתו של ד"ר ברטולו, והרוזן חושף בפני רוזינה את זהותו האמיתית, כאשר במקום החתונה המתוכננת של ד"ר ברטולו עם רוזינה הכומר משיא את הרוזן אלמוויוה לרוזינה, וד"ר ברטולו מקבל זאת כעובדה מוגמרת.

הבמאית מרים קלמנט (במאי מחדש : ניב הופמן) ראתה באופרה כיצירה אשר רוויה ברגעים קומיים, שכל אחד מהם מוביל לאחר, והיות שזוהי יצירה שבה העלילה מניעה את המתרחש על הבמה, היא בחרה להביא את הביצוע הבימתי לקהל באופן שבו יצליח להזדהות עם המתרחש. סגנון האופרה מודרני למדיי, והדבר בא לידי ביטוי בעיצוב התפאורה, בעיצוב התלבושות וכמובן בהומור שמגלים השחקנים שהוא משוחרר יותר ומתפרץ יותר. מלבד זאת, ישנו שימוש לא מבוטל במרכיבים פרובוקטיביים מעט שמטרתם לחזק את הפרשנות הריאליסטית של הבמאית לאופרה. באופן אישי, אופרות שמהוות את מיטב הקלאסיקה אני נהנה לראות ע"פ החזון הקלאסי והגרנדיוזי אשר מאפיין את הפקותיהן הבימתיות, ועל כן אני מודה ומתוודה שהיה לי קשה לראות את הדמויות השונות בתלבושות בנות זמנינו, כל שכן בחליפות טרנינג. מאידך, היות שכוונתה של הבמאית היה לעורר הזדהות בקרב הקהל, היא בהחלט הצליחה לעשות זאת, והרעיון הבימתי סוחט לא מעט הומור מהאופרה אשר נתפסת לעתים קרובות כז'אנר מאופק למדיי, והדבר בא לידי ביטוי בשימוש בפחי העירייה לצורך ההסתתרות, במריטת השערות ברגליה של רוזינה תוך שירת האריה ועוד.

המנצח דוד זבה עשה עבודה נפלאה עם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, ולטעמי זו הייתה אחת האופרות עם הביצוע התזמורתי הטוב ביותר שזכיתי לראות בישראל. המוסיקה שהלחין רוסיני הפכה גם בזכות המנצח ובזכות התזמורת לסוחפת, ולעתים קרובות השתלטה על העלילה, תוך שהיא למעשה מתארת את סיפור העלילה, ורק מתוך האזנה למוסיקה ניתן לשער מה מתרחש על הבמה. מלבד זאת, מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של ישי שטקלר נשמעה מצוין גם מאחורי הקלעים והפגינה שירה הרמונית.

התפאורה והתלבושות שעיצבה יוליה הנסן שירתו באופן מיטבי את הרעיון הבימתי, שכן הצליחו לקרב את עלילת האופרה, שאינה מתייחסת בהכרח לתקופה מסוימת (אם כי מדובר בתקופת הרוזנות), לימינו אנו. על המסך הוצג מעין תצלום אוויר אשר מתאר מבט על של השכונה, תוך סימון ביתו של ד"ר ברטולו והנפשות הפועלות. כמו כן, מאחר שהעלילה מתרחשת סביב ביתו של ד"ר ברטולו, במרכז הבמה עמד המבנה שמשמש כביתו, ובאמצעות במה מסתובבת הצליחו לתאר את צדדיו השונים, ובאמצעות הקירות המודולריים הצליחו לתאר את חדריו הפנימיים. התלבושות התאימו לתקופתנו ולדמויות השונות, אם כי, כאמור, נעתי בכיסא בחוסר נוחות למראה חליפת הטרנינג. יחד עם זאת, התאורה שעיצב ז'ק בטוקלטי היתה מעט חיוורת לטעמי, ותאורה מגוונת יותר הייתה מוסיפה עניין.

אוליבייה גרנד (בריטון) בתפקיד פיגארו היה נהדר, ומעבר לכך שהוא זמר מצוין שמספק ביצועים מרשימים לאריות התובעניות של פיגארו ("Largo Al Foctutom / Ah, Ah, Che Bella Vita", "Alto La"), הוא גם שחקן קומי בעל כישרון רב. מסיבה זאת הוא מצליח להוציא מדמותו של פיגארו את המיטב, ולתאר את תחמנותו, את תושייתו, את חוכמתו ואת ערמומיותו באופן ברור ועקבי, תוך הבלטת העובדה שידו בכל ויד כל בו. 

חואן חוזה לופרה (טנור) בתפקיד הרוזן אלמוויוה גילם היטב את דמותו של המאהב המונע מתוך אהבתו הגועשת לרוזינה, והצטיין ביכולתו להתאים את סגנון המשחק שלו לכל אחת מהדמויות שגילם במסגרת חילופי הזהויות. בנוסף לכך,הוא הפגין יכולת קולית מעולה וביצע היטב את האריות שלו.

חן רייס (סופרן) בתפקיד רוזינה סיפקה ביצוע עוצמתי ויוצא דופן, תוך שהיא מפגינה שליטה מדויקת בקולה, מה גם שיכולותיה הקוליות מעוררות השתאות. יצוין, כי תפקידה של רוזינה נכתב עבור זמרות מצו-סופרן, אולם עם השנים היה נהוג לבחור עבור התפקיד זמרות סופרן בעלות קול דק וגבוה. הביצועים הקוליים שלה ובמיוחד הביצוע שלה לאריה "Una Voce Poco Fa / Si, Si, La Vincero" היה מרשים מאין כמוהו, ואין ספק שזוהי אחת הסולניות הבולטות באופרה הישראלית.

אנריק מרטינז-קסטיייאני (בריטון) בתפקיד ד"ר ברטולו היה טוב מאוד, והמחיש את רצונו העז להתחתן עם רוזינה בעל כורחה, תוך הוא נוקט בכל הצעדים האפשריים על מנת למנוע ממנה להיות במגע עם גברים אחרים. יחד עם זאת, ציפיתי שחזותו תהיה מאיימת יותר, ודווקא הוא תואר במידה מסוימת כקריקטורה, והתפלאתי שבחרו בזמר בריטון על אף שהתפקיד נכתב עבור זמר בס, וללא ספק מצריך גוון קול נמוך יותר.

עוד משתתפים באופרה : שירה רז (מצו-סופרן) בתפקיד ברטה, מנהלת משק הבית של ד"ר ברטולו ; נח בריגר (בריטון) בתפקיד פיורלו, משרתו שלהרוזן אלמוויוה ; יורי קיסין (בס) בתפקיד דון בזיליו, המורה למוסיקה ; יאיר גורן (בריטון) בתפקיד הקצין ואייל סרי בתפקיד אמברוג'יו, משרתו של ד"ר ברטולו ; יוסי זבצקי, עמנואל זמנר ומושיק כהן. ככלל אציין כי הרכב סולנים זה היה בין ההרכבים הטובים ביותר באופרה הישראלית.

סיכום : עם כל הקושי בקבלת הפרשנות המודרנית בבימוי, המוסיקה והסולנים הנפלאים עשו את שלהם. מומלץ בחום!