פרויקט "עבודות תיאטרון" מיסודם של הבמאי והשחקן עודד קוטלר והשחקנית לאורה ריבלין הינו יוזמה אשר העלו השניים מתוך מטרה לקדם העלאה של מחזות שנויים במחלוקת, אשר מחד נחשבים כאבני דרך בתיאטרון, אולם בעייתיים מאחר שאינם מושכים את הקהל הרחב, אלא קהל מסוים אשר רואה בתיאטרון ככלי להעברת ביקורת וככלי להעברת חוויה מטלטלת עבור הצופה. קוטלר וריבלין חרטו על דגל הפרויקט מספר עקרונות, לפיהם כל הצגה תעלה באולם אינטימי וקטן יחסית על מנת לקרב בין הצופה לבין הבמה, הרפרטואר יהיה מגוון ורלוונטי לעולם המודרני בו אנו חיים, ומספר ההצגות יצומצם לכ- 25 הצגות בכל פעם בהתאם למקובל בתיאטראות הרפרטואריים המובילים בעולם. כמו כן, נראה כי ייחודיותו של הפרויקט נעוצה בכך שיוצרים ואומנים ותיקים מחויבים אליו ועובדים במסגרתו מתוך אמונה בדרך זו ובמשמעותו של התיאטרון עבור הקהל, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בכך שאינם במרדף אחר פופולריות ואחר הכנסות כספיות, אלא מחויבים לאומנות ופלח המצומצם בקהל אשר מעוניין לצפות בהצגות מסוג זה.

הצגת הפתיחה של עבודות תיאטרון היא ההצגה "מסיבת יום הולדת" ע"פ מחזהו הנודע של הבמאי והמחזאי הבריטי הנודע הרולד פינטר, אשר זכה בפרס נובל לספרות עבור יצירתו. קומדיית האימה "מסיבת יום הולדת" היא המחזה הראשון שכתב פינטר, והיא משתייכת לז'אנר תיאטרון האבסורד. כאשר הועלה לראשונה בשלהי שנות החמישים בלונדון הפך לכישלון הן מבחינה קופתית והן מבחינת הביקורת, אולם עם הצלחת מחזותיו המאוחרים יותר של פינטר, זכה המחזה לפריחה מחודשת, וכיום הוא נחשב לאחד ממחזותיו הפופולריים. מדובר במחזה מורכב וארוך למדיי, אשר עוסק בחדירת זרים אל המרחב הפרטי והאישי, והדבר גורם לתמורות משמעותיות בחייהן של הדמויות.

במרכז העלילה עומד סטנלי וובר, פסנתרן כושל, אשר מוצא את עצמו מתגורר במשך כשנה בבית הארחה קטן ומוזנח בעיירה אנגלית נידחת, אותו מנהלים פיטי ואישתו מג. סטנלי הוא האורח היחיד במקום עד להגעתם של שני חוקרים, גולדברג ומק'קאן, אשר מתחזים לאורחים תמימים, שוטפים את מוחו, ומאשימים אותו בבגידה ובהפרת אמונים. השניים מגיעים למקום בדיוק ביום הולדתו של סטנלי, ולאחר לילה ארוך המלווה באלימות, הוא מקבל בהכנעה את האשמותיהם, ועוזב יחד עמם את בית ההארחה.

הכתיבה המבריקה של פינטר דורשת מהצופים בהצגה להתעמק בתוכן, והיא מלאה במוטיבים ובסמלים שמטרתם לשרת את המסר המרכזי של המחזאי ולשקף ראי של החברה. סטנלי הוא פסנתרן כושל, אשר מתפאר בכך שניגן בקונצרטים בכל העולם, אולם עד מהרה הוא מתוודה שניגן בקונצרטים בכל המדינה, ולבסוף מספר שפעם אחת ניגן בקונצרט, והדבר ממחיש מצד אחד את שאפתנותו, אולם מצד שני את בינוניותו ואת פשרנותו. באופן דומה, מג חוזרת שוב ושוב על כך שבית ההארחה שלה מופיע תחת בתי ההארחה המומלצים, אולם עד להגעתם של גולדברג ושל מק'קאן אף אחד לא הגיע לבית ההארחה מלבד וובר. יתר על כן, זהותם של שני החוקרים אינה ברורה, והם מחליפים את זהויותיהם באמצעות שמות וכינויים אחרים, ונשאלת השאלה מיהם אותם שני חוקרים אשר מגיעים במפתיע, במקרה או שלא במקרה. ככלל, המחזה מעורר בקרב הצופה שאלות שונות לגבי מערכות היחסים בין הדמויות השונות, אשר תוהות על מהותן ומעוררות מחשבות קונספירטיביות ואבסטרקטיות למדיי, ומאפשרות פרשנות נרחבת מצד הקהל. כל זאת, בא בליווי של הומור חד ומושחז במינון מדויק ומדוד, אשר ספק מעורר צחוק וספק מעורר עצב.

עודד קוטלר ביים הצגה שמטרתה בעיקר לעורר שאלות בקרב הקהל, ובכך הוא מחזק את אופן הכתיבה של פינטר. הוא לא בחר כאן בפרשנות מסוימת ובהענקת זהות מוגדרת לדמויות, ופרט למספר אזכורים אודות העיירה האנגלית הנידחת אין כאן תיחום מדויק למקום ולזמן. הנוסח העברי הבהיר של רבקה משולח מקוצר ביחס למחזה המקורי, אך עדיין משלב את ההומור השנון של פינטר בקצביות. ארבע המערכות במחזה מובאות כמקשה אחת עם הפסקה מתודית קצרצרה באמצע, ולמעשה השתיקות הארוכות במחזה בשפת המקור אפשרו לקהל להרהר בשאלות המציפות אותו עוד במהלך ההצגה, אולם כאן דרוש ריכוז רב עוד יותר, שכן מניין השאלות נערם עד לסיומה של ההצגה. בסופו של דבר, נותרים עם שאלה אחת מרכזית - מי היה סטנלי וובר? התשובה אולי אינה ברורה מאליה, ונתונה לפרשנות אישית, אולם בעיניי ניכר שמדובר באדם שפחד לחיות את חייו הפרטיים ע"פ החלטותיו שלו, והעדיף ליפול כקורבן לחברה אשר תקבל את ההחלטות עבורו ותבטל את האינדיבידואליות שלו, שתמציתה היא היכולת להתבטא בע"פ.

דניאלה מור עיצבה תפאורה נאה, אשר משקפת את העיירה הנידחת ואת בית ההארחה העלוב שבו מתרחש המחזה, והדבר בא לידי ביטוי בקירות שמעלים ריקבון, בחריקת הדלתות והמדרגות, בריהוט ובאביזרי המטבח הבלויים ועוד. התלבושות שעיצבה כנרת טופז התאימו היטב לדמויות השונות, ותלבושותיהם של פיטי ושל מג תיארו אנשים קשי יום, שיש בהם מן השאפתנות המדוכאת, וכמו כן ביטאו את תמהונותו של וובר ואת זהותם המוטלת בספק של החוקרים. כמו כן, שולי זיו עיצבה תאורה טובה, ששירתה את ההצגה נאמנה. בנוסף, המוסיקה של שאול בסר התאימה באופן מוצלח לעלילה, והוסיפה לה נופך מסתורי, נינוח מחד אך מטריד ומאיים מאידך.

מיקי לאון בתפקיד סטנלי וובר גילם את הדמות באופן מצוין ומרשים ובביצוע דקדקני, והוא הביא לידי ביטוי את תמהונותו של וובר יחד עם הנוירוטיות שלו. הוא עיצב את וובר כמי שמתהלך על הגבול הדק שבין אדם אינדיבידואל לבין אדם שנמנה כחלק מהעדר, והעובדה שהוא מתבטא בזכות יכולותיו ובזכות כישרונו רק ממחישה עוד יותר את הפער שבין מי שהיה רוצה להיות לבין מי שהוא באמת. וובר נופל בפח שטמנו לו שני החוקרים, והופך להיות כלי משחק עבורם, עד שהם מכניעים אותו ומשיגים את מבוקשם תוך איבוד אחת מיכולותיו הבסיסיות - היכולת לדבר.

לאורה ריבלין בתפקיד מג בעלת בית ההארחה הייתה מעולה, ואין ספק שמדובר בשחקנית מהשורה הראשונה בזכות היכולת שלה לבנות דמות מורכבת לפרטים, תוך הדגשת כלל הניואנסים אשר מהווים את קוויה של הדמות. לאורך כל ההצגה היא שמרה על שפת גוף שפופה ועקבית, על תגובות מדויקות ואמינות, ובעיקר היא מצליחה לבנות דמות מרתקת ומעוררת תהיות. בהקשר זה יצוין, כי היא הביאה לידי ביטוי את יחסה המיוחד והקרוב לסטנלי, ובמבט ראשון ניכר כי היא רואה בו בן, אולם עד מהרה נדמה שהיא רואה בו מאהב. לצדה, גדליה בסר בתפקיד פיטי גילם בצורה טובה את התפקיד, וניכר כי הוא ומג מתחלפים ביניהם בתפקיד הדומיננטי בבית, שכן פיטי מקריא למג את החדשות מהעיתון והיא נשמעת להוראותיו, ועם זאת מערכת היחסים שלה עם סטנלי אינה מטרידה את פיטי כפי שהיה מצופה.

דבל'ה גליקמן בתפקיד גולדברג ויואב הייט בתפקיד מק'קאן השלימו זה את זה ליצירת שתי דמויות נפרדות אך הומוגניות. הבחירה של פינטר דווקא בשמות אלו ממחישה עוד יותר את העובדה שזהותן של הדמויות מוטלת בספק, ואין פרשנות ברורה לגבי מי הן, מהו מוצאם ומהו עיסוקן המדויק. גליקמן הביא לידי ביטוי את הדומיננטיות של גולדנברג כמעין מנהל, ואילו הייט הביא לידי ביטוי את היותו של מק'קאן איש ביצוע. כמו כן, הכניסה שלהם לבית ההארחה אינה מתבצעת מהדלת הראשית של הבית, והם עוברים דרך הדלת הראשית רק לאחר עזיבתם עם וובר, דבר אשר מחדד את השאלה לגבי זהותם והקשר שלהם לוובר. בנוסף, משתתפת בהצגה נינה קוטלר בתפקיד לולו, צעירה בשנות העשרים לחייה, אשר מגיעה אל מסיבת יום ההולדת של וובר, שלא נענה לחיזוריה, ועד מהרה נופלת ברשתו של גולדברג הכריזמטי והמניפולטיבי, אשר עד מהרה מנצל אותה.

סיכום : הצגה עשויה היטב ומשוחקת מצוין, אשר מיועדת לקהל יעד מסוים שהינו בעל סבלנות ובעל רצון לחשוב ולהעלות שאלות. בעיניי, היוזמה מבורכת.