פיצה באושוויץ תופס אותך ממקום אחר.

סרט שמנסה להציג את הזוועת השואה משלושה-ארבעה כיוונים אפשריים ומצליח לא רע להציג את חוויתו של הניצול, לצד עולמם של ילדיו בני הדור השני ומול מבטם הלומד של הצופים (ישראלים שלא היו שם) והגויים עם האחריות השונה שכל אחד מהם לוקח.

מצד אחד זווית הניצול - דני חנוך הוא ניצול לא שגרתי, "ישראלי" בבמראה, בשפה ובמבטא שכלפי חוץ לא נכנע לגורל הניצול.

במבט ראשון הוא לא כואב את מוראות השואה שעבר, להיפך חיוך וצחוק תמידי על פניו. שמחה שהוא מסביר בכך שהוא "סידר את כל הממזרים" שניסו להרוג אותו והוא חוגג את נצחונו בכך שהוא חי, נהנה מהחיים וממשיך חיים בצאצאיו.

המפגש שלו עם מחוזות ילדותו שנעלמה יחד עם העולם היהודי העשיר מתחיל באושר גדול של ילד שחוזר הביתה אל הילדות ומתרפק עליה בערגה, כמעט בשכחה או הכחשה : כשבתו מירי כועסת שהוא שולח את אחיה לבד למלון ברחובות לא מוכרים עם צלבי קרס

הוא שואל: מה כבר יכול לקרות? והצופה נזרק מיד לתחושות היהודים ב1938 למשל (כשמירי מזכירה לו ולנו את ההקשר "הגישה הזו ממש הוכיחה את עצמה בזמנו".

אבל משהו בוער בו, הבן אדם מספר על השואה כל חייו. כל החיים הוא גידל את ילדיו על סיפורי השואה וכעת הוא חייב לקחת אותם לכל האתרים החשובים שעבר בהם את אימי השואה, למקומות שהם "שלו": מהגטו, דרך תחנת הרכבת בו לקחו את המשפחה להשמדה, המחנה שבו הומתו אימו ואחותו שעל שמה קרא את ביתו ועד לצריף שבו ישן באושוויץ בירקנאו.

(תמונה שאכן מציגה את אטימות של שומרי הזיכרון הגויים מול צרכי הקורבנות שלא מתביישים לתבוע את מה שמגיע להם).

לאורך כל המסע הצלם/במאי שואל את מה שהצופים שעינם כבר לחה עד מאד רוצים לשאל "למה/איך אתה לא בוכה?"

ומבעד לתשובות שהוא נותן, לצחוק ולבדיחות מתגבשת הבנה מצמררת. הוא בוכה. הוא בוכה כל הזמן. הוא בוכה בחיוך. הוא בוכה בצחוק. כאב הבכי זועק מכל עווית של שחוק לכאורה.

מול דני עומדים ילדיו ובעיקר בתו מירי זוכרים לו לרעה איך כל חייו הוא ניסה לחנך אותם "ספרטני" ולהכין אותם לאסון שעלול לבוא.

הסיפור של השואה לא חדש להם,  בניגוד לבני דור שני אחרים שסבלו משתיקה וחוסר ידיעה, הם "זכו" לעודף שיתוף וחלוקה כשאביהם סיפר להם "לפני השינה" סיפורים מזוועות השואה במקום אגדות ילדים והפך את ילדותם לזיכרון מפחיד ומעיין שמזין דמיונות אימה.

הילדים (כבר בני 38 ו40) באים למסע מלאי התנגדות ועם בטן מוכנה לספוג את המכה אבל גם מלאי עניין ורצון ללוות ולתת לאב את מה שהוא כל כל רוצה - הניסיון להמחיש להם מה היה. ניסיון זה מגיע לשיאו במה שגם דני האב רואה כשיא המסע. לילה שהוא רוצה להעביר איתם בביתן בו ישן במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. אחרי שהוא מתאר וממחיש להם את זוועות הצריף, הכינים, אובדן הסולדריות, העדר השליטה בגורלך והכל תחת "המוות שמילא את האוויר" מירי נשברת. היא רוצה לעזוב את המקום הנורא ומול הצורך של אביה שילדיו יחוו את חייו דרך השחזור היא מציגה את האמת המדהימה של בת הדור השני:

אתה צודק אבא, אתה עברת דברים שאי אפשר לתאר ו"אנחנו לא נבין אותך לעולם, אבל אתה צריך לשמוח שאנחנו לא נבין ולא   יכולים להבין" אנחנו אוהבים אותך ורוצים שיהיה לך טוב זה מה שאנחנו יודעים.

בכוחה של האמת הזו, של האהבה הזו היא מצליחה לקחת את אביה מהצורך הבלתי נשלט לחוות מחדש את האימים מהם שרד אל

"חדר חם במלון, עם מיטה ומקלחת...".

האמת הצודקת של כל אחד מהם והניסיון הבלתי נלאה למצוא את החיבור חודרים לב ונפש כברק. נדמה שאולי רק המסע לפולין מאפשר לכל אחד מהם לעשות חלק קטן מהדרך הארוכה שמפרידה בין המקום האישי שהחיים שמו כל אחד מהם.