אני אוהבת תיאטרון.

זה האוויר לנשימה שלי.

אני הולכת להמון הצגות, קוראת מחזות ולומדת (כתיבת דרמה... אוטוטו מסיימת שנה א').

כל זה טוב ויפה, אבל זה הופך את הצפייה שלי לחוויה דיי מרגיזה.

כל ההצגה, אני מוצאת את עצמי יושבת ומנתחת, שומעת בראש את המרצים שלי ומחפשת את מה שאני לומדת במתרחש על הבמה.

הגלגלים במוח לא מפסיקים לעבוד.

הסיבה להקדמה הארוכה היא, שהלכתי לראות את "ימי שלישי עם מורי".

עיבוד לבמה, לרב המכר המוכר והמצליח של מיטש אלבום שעשו הקאמרי ותיאטרון חיפה.

ומשהו אחר קרה לי. תוך כמה שניות נהיה לי שקט בראש. לא גלגלים ולא ניתוחים.  

המחזה מספר על מורי שוורץ, מורהו הנערץ והאהוב של מיטש אלבום בימים שלמד באוניברסיטה.

16 שנה אחרי סיום הלימודים, צופה מיטש בטלוויזיה ונתקל בראיון עם מורי שבו הוא מספר בכנות רבה על מחלתו הסופנית.

מיטש, מחליט לבקר את מורי בביתו כדי לסגור מעגל ו"לצאת לידי חובה", אבל מכאן והלאה, השניים נפגשים על בסיס קבוע בביתו של מורי, כל יום שלישי (היום הקבוע של השיעורים שלהם באוניברסיטה).

ימים אלו, הופכים לאט לאט עבור מיטש לימים מרגשים והשיעורים אותם הוא מקבל מהמורה הזקן הם החכמים והעמוקים ביותר שקיבל - על נתינה, חברות, על המוות ובעיקר על משמעות החיים.

הספר של אלבום, הפך לרב מכר מהר מאוד ובכל העולם.

הוא תורגם ליותר מ 40 שפות וקצר הצלחה מרובה בכל פינה.

אני בעצמי קראתי אותו לפני הרבה שנים והוא השפיע עלי מאוד בזמנו.

אבל כששמעתי על ההצגה, הרמתי גבה.

לא ממש הצלחתי להבין איך יעברו כל התובנות העמוקות של הספר ואיך תעבור החוויה שחוויתי כשקראתי למדיום הכל כך לא פשוט הזה של הבמה.

אני חייבת להודות שהתבדיתי מהר מאוד.

החל מהרגע הראשון, כשיפתח קליין עלה לבמה והתיישב ליד הפסנתר, שכחתי את כל מה שידעתי על הסיפור ונשאבתי פנימה אל מה שהתרחש מולי.

להצגה הזו יש 3 סיבות עיקריות, בעצם 4, להיותה כל כך מיוחדת, בגדר "יצירת מופת" מבחינתי.

הסיבה הראשונה, עליה דיברתי כבר, היא המחזה.

יש פה סיפור מרגש.

הסיבה השנייה היא בימוי יצירתי ומעניין של משה נאור, שלקח את הסיפור והפך אותו מעוד סיפור לחוויה לכל החושים.

והסיבה השלישית (והרביעית) ובעיניי העיקרית להתלהבות הכל כך גדולה שלי היא - צמד שחקנים שכל מה שאני אגיד לא יספיק כדי לתאר באמת עד כמה יוצאי דופן וגדולים הם.

בתפקיד המורה הזקן - יוסי גרבר בתפקיד חייו ללא ספק.

לשחקן הזה יש שפת גוף כל כך עשירה והוא נכנס כל כך עמוק לדמותו של מורי הזקן, שפשוט אי אפשר היה שלא ללכת שבי אחריו.

הוא היה מרגש עד דמעות (ורוב הקהל משך את האף וניגב דמעות!!!), אמיתי כל כך ונוגע כל כך, פשוט ג-ד-ו-ל!!

ובתפקיד מיטש אלבום - יפתח קליין.

כשמחזאי או במאי בוחרים להשתמש בטכניקה של מספר, זה קצת לקחת סיכון.

היכולת של שחקן לדלג בין תפקיד המספר לתפקיד הדמות עצמה, נמדדת בהחלקה בין האחד לשני.

במקרה הספציפי הזה, יפתח דילג בקלילות מעוררת הערצה בין האחד לשני, כשהוא משתף את הקהל לרגע אחד "מחוץ" לבמה, כאילו לא בתוך מה שקורה באמת ושנייה אחר כך הוא כל כולו בהתרחשות הקונקרטית לאותו רגע. 

מהרגע הראשון, מהתמונה הראשונה שבה הוא יושב ליד הפסנתר ומספר איך התחיל הכול, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.

הוא מדוייק, הוא משכנע, הוא אמיתי כל כך...

ההתלבטויות שלו עם עצמו, חוסר היכולת שלו להביע רגש, והתהליך שהוא עובר במהלך ההצגה, הם דברים שאין מילים שיצליחו לתאר בדיוק את החוויה שעובר הקהל ביחד איתו.

שחקן ענק. עם רגישות יוצאת דופן.

אותי הוא השאיר בלי אוויר...

יש עוד המון מרכיבים שהופכים את ההצגה הזו למה שהיא, לירן ספורטה בתפקיד קטן אבל מרגש, כאישתו של מיטש, נדב רובינשטיין על הפסנתר, שמלווה את ההצגה ולעיתים מנגן ביחד עם יפתח, התפאורה הנקייה והמדוייקת של לילי בן נחשון, בקיצור - שאפו רציני לכל העוסקים במלאכה. 

לסיכום -

המחזה הזה שופע תובנות על החיים, עלינו, על מה שאנחנו עושים (או שלא) למען הנשמה שלנו, אי אפשר לקלוט בפעם אחת את הכול. לי ברור לגמרי שאני אלך שוב.

זו חוויה תיאטרונית שאסור לפספס וזה שיעור חשוב. ממש חשוב.

אפילו התוכנייה של ההצגה, מלאה בהגיגים ובתובנות חשובות על החיים והנה אחת שאני לקחתי :

"למדני אל יקר, להתחיל מחדש.

לשבור את דפוסי האתמול,

לא לומר אינני יכול - כשיכול אני,

לא לומר אינני - כשהנני,

לא לומר שתקוע אנוכי-

בשעה שחופשי אני לחלוטין"

(רבי נחמן מברסלב)