שלומות לך, אמונה אלון,

את השיעור הראשון שלך למדתי עוד לפני שהתחלתי לקרוא את ספרך. וזהו שיעור מלפית, כי הלא אף אחד לא אוהב לראות את עצמו כקטנוני, (במקרה המרכך) וכבעל דעות קדומות. (אם כבר כותבים).

את הספר שלך לא הייתי קונה. וכשהייתי קוראת את הביקורות הטובות עליו, הייתי תמהה בהן. אני חלוקה על דרכך, אני מאמינה בדברים הפוכים ממך, אני לא אוהבת להקשיב לך, את מייצגת בעיניי את החלק הפחות יפה שלי כיהודית.

אלא שאת ספרך קיבלתי דרך מועדון הקוראים המשפיעים. הוא הגיע בכריכה לבנה, ועמד כאן יומיים. זה נדיר. אין ספר שאני מקבלת וממתין סגור על השולחן, פשוט אין.

כך, את מבינה, כשכבר פתחתי את ספרך, לא יכולת לקבל ממני הנחות או אנחות. סביב עיניי נוצר עיגול שלם של מרחק ולא יכולת להתקרב. מעודי לא ניגשתי כך לספר.

ואפילו, כשקראתי את העמוד הראשון, ואיזשהו קול, שנשמע לי זדוני, התחיל לנקר בי, 'שמעי, יש כאן סיפור', הנפתי ידי כדי לסלקו. זה הועיל, עד לעמוד שלוש. אחר-כך, כבר לא נצרך לי, הקול. והוא בוודאי לא היה זדוני. מרגע זה, הייתי שלך, קוראת ואוהבת.

לכן, תודתי לך, עוד לפני מתת ספרך. ומעל לה.  

כתבת ספר שכותב את הכתובים, אל צירי לידתם.

ציר הרוחב, בתוך שטח שיש בו גבולות.

ציר העדות האורכי, בתוך מרחב עלום.

וציר הנבואה העומקי, בתוך מרווח קצר נשימה.

לכאורה, יכולה הייתי למפות את העולם, בקווים נושקים, מתחברים, מתפצלים, נקרעים והייתי מקבלת כמעט שיר למדידה ולרישום מדעי של גלי הלם ורעידות אדמה.

אלא, שהשטח - אינו מקבע את הגבולות, גם כשצריך לחצות אותם ברכב ממוגן, ולעבור דרך מחסומי חיילים, והעדות אינה מקבעת את העבר גם כשהיא חרוטה על מצבות בהר המנוחות, והנבואה אינה מקבעת את העתיד גם כשהיא מגשימה את עצמה.

אזי, את הצירים ציירתי בעפרון פחם. והעברתי את כף היד, כדי ליצור אותם כחומר בעירה רך. נוזל. והעיקר- שלא תהא בהם חדוּת. שהמשמעות תפזר אפר מעל לזמן ומתחת למקום.  

ענבר, הנערה הרגישה של שרף העצים, אבן הסגולה המשובצת באורים ובתומים של הכהן הגדול, פועמת את פסיעותיה בסדק של בית העלמין. המצבה של סבה התרוממה כמבקשת להתקרב למצבה של סבתה, כמו ביקשה הדממה לעשות תיקון.

חסרת מנוחה היא מצמיתה את עיניה לבר החנוק מטעויות אלוהים ואדם, מנסה להעניק לו מרפה ומרפא. להביא את עבודת הרקיע אל תהומות חשיפת העצמות והעצמיות, בתעצומות לכודות ואסורות.

בנהורה ובתמימות של 'מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז' מהלכת ענבר על פי קברים, מחפשת את הדין, את הדיין, את החסד והרחמים.

ההתנפצות מקיפה אותה - משפחתה מתפוררת בשברים קיומיים נוקשים ומוקשחים, נקרעת בתוכה כמו רצתה לחתוך את הבגד בקריאת נהי עתיקת יומין, מהדהדת וחסרה.

מתוכה, מספרת ענבר את שיינא חוה, סבתא רבא. המציאות נוגסת בטפריה את דקיקות האמת, ממצבת במקומה סימני שאלה שאוספים אל חיקם עוררין ומטלטלין.  

בנית כאן בית שאינו נבנה, אמונה. כל החדרים שמעל הקרקע, פעורים אל הסימטאות, הגומחות, המערות והבורות של ההתבוננות הנוקבת.

בין הריצוף המהודק שהנחת כמעשה אומן, הנחת את הרעפים, לרגע היה אפשר לגעת במרצפות של השמיים. אלא שהגיאולוגיה של הלוחות ושל הברית מתחילה לרטוט כדי לייצר את הרעד שממשיך להגיח מתוך היש ובתווך האין.

ענבר נוגעת בהיסטוריה, אך היא ארכיאולוגית המדברת אל האבנים. ולמעשה, היא אפילו לא ארכיאולוגית, היא פָּסָל החימר. היא מכדרת את קדרות החוּמרה, היא נותנת גוף בחומר, היא מאריכה את הצללים החבויים כסוד והיא שמה נפשה בכף המפסלת להקציע את האנושיות המוכתבת מראש ההר.  

כאשר יצרת את חוצה ישראל שלך, עוקבת אחר הטוטפות המוסרות מבין העיניים, חרכת את האוויר בשפה מדוייקת, מעתיקת נשימה. לא נעלמו ממני אותן המילים שהרכבת את, מקמטת את האותיות כדי לבנות צירופים מזוככים, מחוננים.

הדיוק של המקצב, האיפוק שיודע להתפרץ והמחול של האש, האיש והאישה שמפסק בין הדרש לפשט ולרז הוא מעשה כתיבה חכם. חכם ויפהפה.

יפה, ומתעלה.  

הספר שלך העניק לי גם שיעור בעריכה.

כמעט יכולתי לזהות את הנקודות בהן העורך/ת שלך דן, התווכח, ושוחח אתך. חבל שהוא/היא לא היו יותר נוקשים אתך. המספר שלך, מספר דמות, כותב את הדמויות מתוך היותן, נוסע ביניהן, אבל הנסיעה הזו מקרטעת. חנוקה, היא לא יודעת להיעצר למרווחים נכונים, היא מטושטשת בין צידי הדרך לבין הדרך עצמה.

שיינא חוה, הייתה יכולה להיות בהירה יותר, מנוגדת וצרופה יותר, קרובה ורחוקה יותר, נוכחת ומהדהדת יותר.

ולא פחות מכך, ה-לקראת סיומו של הספר, מיותר. כל כך מיותר. ואיני אומרת לך כאן אמירה פוליטית, אלא סיפורית. נשמתי לרווחה שלא גלגלת את הסוף לאן שהוא עלול היה להידרדר - מלודרמה, סרח עודף.

העריכה אתך הייתה צריכה להיות דייקנית יותר.

גם בשיעור הזה, שמחתי.  

היהדות אינה זרה לי, אמונה. היא חלק מהיותי. כי כן, יודעת אני עד כמה מורכבת הייתה מלאכת כתיבתך. מלאכה, מלשון - מעשה הידיים, נגיעת החומר ברוח החומר ברוח. מלאכה, מלשון שרף, נגיעת האש בעור, מלאכה מלשון בואכה פני מלאך, נגיעת הרוח ברוח. אני מודה לך כי כתבת יהודית.  

וכך, כשאני צריכה לסיים את מכתבי אלייך, בפעם הראשונה בחיי, בניתי לי מצבה. מידי יום, נושמת אליי האבן. בימים מיטיבים היא מחייכת אליי. בימים מבורכים אני מתיישבת לצידה, מקשיבה לתבונתה. אני למדה לתמצת אותה, אני למדה לסדוק בה חיים. אני רוצה שייכתב בה: אהובתנו, ובכל אלה אני מגידה אלייך, כתבי עוד, אמונה, כתבי עוד. כי אתך, אני יכולה להמשיך ולדבר עם האבנים.  

אני משלחת אלייך את תודתי, על מעשה כתיבתך,

צרוף בדממה, נוכח ומנכיח ממשות פגיעה בתוך מציאות עירומה מבגדי כהונה,

משובחת ויפה עד.