לאחרונה עלתה ההצגה המסקרנת "מסילה לדמשק" כהפקה משותפת של תיאטרון הבימה ושל התיאטרון הלאומי הבריטי (National Theatre) כפרויקט מיוחד שמטרתו העלאת מחזות פוליטיים שמוזמנים מראש ויעסקו בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. במסגרת שיתוף פעולה זה ישנה כוונה להעלות את "מסילה לדמשק" בתיאטרון הלאומי בלונדון בשפה העברית, ועצם העובדה שהמחזה עוסק בנושא שהינו בעל זיקה לישראל ובעל זיקה לבריטניה, הוא בעל פוטנציאל רב הן עבור הקהל הישראלי והן עבור הקהל הבריטי.

המחזה שנכתב ע"י הלל מיטלפונקט מתאר סיפור של אהבה אסורה ובגידה בצל המנדט הבריטי ומלחמת המחתרות באויב הבריטי וזו בזו. בעיר החשובה והמנדטורית חיפה של שנת 1942 מתגוררת שרה, שחלומה הקוסמופוליטי לשלום עולמי ממאן להתגשם, והיא נלחמת על הישרדותה ועל הישרדות קרוביה. באותן שנים המתח בין היהודים לערבים בארץ מתעצם, והצבא הבריטי מתכונן לנסיגה, שכן הצבא הגרמני מתקרב לארץ ישראל. שרה, אשר מועסקת כמזכירתו של פתחי, עו"ד ערבי מכובד בחיפה, נמצאת בין הפטיש לסדן, שכן מצד אחד של המתרס עומד אחיה שלומי אשר מצטרף ללח"י ואינו תומך בקשריה עם פתחי ועם הבריטים, ומצד שני של המתרס עומד בנו של פתחי, ג'לאל, אשר מתוודע ללאומיות הערבית. בין שני קצוות אלו נמצאים החיילים הבריטים המשרתים בארץ, ונמצאים עם שרה בקשרים ידידותיים, וכן ניני הצעירה שאיבדה את שני הוריה בפרעות נגד היהודים ביפו.

מיטלפונקט מצטיין בכתיבת מחזות פוליטיים וחברתיים, אשר מביאים לקדמת הבמה נושאים שנויים במחלוקת, ומחזותיו : "אנדה", "אסמאעיליה", "עיר הנפט" ואחרים זכו להצלחה רבה. ניכר כי המטרה של מיטלפונקט במחזותיו הוא לעורר בקרב הקהל שאלות שאינן בהכרח פוליטיות, אלא יותר מוסריות וערכיות, והוא עושה זאת היטב באמצעות הקשר הישיר בין ההיסטוריה הישראלית שהקהל יכול להזדהות עמה ביתר קלות ובאמצעות העצמת דילמות. "מסילה לדמשק", בדומה למחזות אחרים של מיטלפונקט, הוא מחזה פוליטי, והוא מתאר את השפעתם של האירועים הלאומיים על אירועים פרטיים בחייהן של הדמויות השונות, ובסיכומו של עניין מתאר החמצה, אשר מתעצמת עם ההבנה שדבר לא השתנה על אף שחלפו יותר משישים שנה.

כמו אז, גם היום החברה הישראלית מחולקת לתתי קבוצות בעלות אידיאולוגיה שונה באופן מהותי, כאשר הקיצוניים הם אלו אשר משפיעים על דעת הקהל הבינלאומית, ולא הרוב שמתאפיין במתינות. תקופת המנדט הבריטי הייתה תקופה ממושכת בהיסטוריה העולמית והלאומית, ובמהלכה התגבשו תפיסות עולם לאומניות הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים, ובזמן שהאש בין הצדדים מתלקחת, התפתחויות משמעותיות במסגרת מלחמת העולם השנייה מביאה את הצבא הבריטי לשקול נסיגה מארץ ישראל. יתרה מזאת, נשים יהודיות רבות היו במערכות יחסים עם קציני צבא בריטיים, והדבר מעלה שאלה מוסרית בעיקר, אך הביקורת כלפי קשרים אלו נבעו גם מטעמים פוליטיים, דתיים ומשפחתיים. לצד זאת, לעתים עודדו את הקשרים האלו לצרכי הסברה ותעמולה, וכמובן צרכי ריגול, ועל כן גם נשים יהודיות וגם חיילים בריטיים שילמו על כך בחייהם. בנוסף לכך, עם חלוף הזמן נרקמת "תכנית חיפה" - תכנית ההתנגדות היהודית לצבא הגרמני המתקרב, אשר עשויה לסתום את הגולל על החלום הציוני. לא בכדי בחר מיטלפונקט להעמיד במרכז המחזה את סמל המסילה לדמשק, אשר משקף את החלום המנדטורי הקוסמופוליטי שאינו מתגשם, ומעבר לכך גם רכבת לכשעצמה מתקשרת באופן מיידי להחמצה.

הבמאי אילן רונן בחר לביים את "מסילה לדמשק" בראי הקולנוע, ובמהלך ההצגה משולבים קטעי וידאו היסטוריים ותיעודיים מאותה התקופה, שרובם מוכרים לקהל משידורי הרדיו והטלוויזיה ונצרבו בזיכרון הקולקטיבי. חלק ניכר מההצגה הינו בשפה האנגלית ובשפה הערבית, והתרגום מופיע על מסך ברקע בדומה לתרגום הסימולטני הידני שבו נעשה שימוש בעבר. כמו כן, רונן בחר להעצים את החוויה הקולנועית באמצעות הגברה, אשר בעיניי דווקא העיבה על ההצגה, שכן באופן טבעי נראה כי השחקנים היו לעתים מרוסנים ולא התאמצו יתר על המידה. הבימוי מצליח להעביר את רעיונות המחזה באופן מרשים, תוך שניכר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שדבר בעצם לא השתנה, ומאבקים דומים ממשיכים להוות אבן נגף בדרך לשלום העולמי לו כולם כמהים. הצטלבות מסילת הברזל במרכז הבמה מהווה צומת חשוב ובעל משמעות, שכן כל חצייה שלו היא מסוכנת, משום שהיא מפרידה בין שני קצוות אידיאולוגיים שונים זה מזה. למעשה, חציית המסילה ע"י הדמויות טומנת בחובה תשלום של מחיר כלשהו, בין אם מחיר אישי ואידיאולוגי ובין אם מחיר גופני. בזכות תחושת ההחמצה הברורה לחלוטין מהמחזה, להצגה ישנו פוטנציאל יוצא דופן, וזאת בשל עומק המחזה והרלוונטיות שלו לימינו.

המעצבת רות דר עיצבה במה מרשימה בגוונים אפרוריים שאמנם מזוהים עם תקופת המנדט, אך גם משקפים את רוח התקופה מבחינת הדמויות השונות והאידיאולוגיה שלהן, ומעבר לכך אף מצטרפות לחזון הקולנועי של הבמאי. כמו כן, התלבושות של המבוגרים אף הן בגוונים שחורים, אפורים ולבנים, ואילו התלבושת של הילדה הינה צבעונית, ויש בכך רמז לתקווה, אשר בדיעבד לא מומשה עד ימינו אנו, וגם כאן מחוזק רעיון ההחמצה. כמו כן, התאורה שעיצב מיכה מרגלית הייתה טובה, ושירתה היטב את המחזה, אם כי תקלות בתאורת האולם הפריעו למהלכה התקין של ההצגה בה צפיתי. המוסיקה המצוינת של אודי וידיסלבסקי הוסיפה נופך לסגנון הקולנועי ולדרמה בהצגה, וזאת לצד עריכת קטעי הוידיאו המתאימים ע"י אריק אביגדור. יודגש, כי השחקנים קיבלו הדרכת דיבור בעברית ע"י אסי אשד והדרכת דיבור באנגלית ע"י הרצל טובי, ודווקא באנגלית זיהיתי אי אלו בעיות, מכיוון שכאשר חלק מהדמויות מדברות באנגלית בריטית מלוטשת שמקיימת את חוקי הדקדוק האנגלי, לא ייתכן שמשפט יתחיל באופן הבא "If the children will...", וזוהי דוגמה אחת מיני אחרות.

יבגניה דודינה בתפקיד שרה הייתה לוחצת ומלחיצה מאוד לטעמי במערכה הראשונה, והשתפרה במערכה השנייה. לעתים היא סובלת ממניירות שמאפיינות אותה, ואינן מטיבות עם הדמויות שהיא מגלמת, וכאן היה מקום לריסון מצד הבמאי. יחד עם זאת, היא ממחישה במשחקה את העובדה שהיא נקרעת בין מחויבותה לאחיה לבין מחויבותה למעסיק שלה שהיה גם חבר קרוב של אביה. כמו כן, היא מביאה לידי ביטוי את כמיהתה לעולם שונה וטוב יותר. דודינה מצליחה לרגש בתמונה בודדת בה היא מתפרצת על אחיה ברוסית, ומגישה משחק משובח ומלא כנות.

ע'סאן עבאס בתפקיד פתחי היה מצוין, והוא דוגמה לשחקן שמצליח למצות מכל דמות שהוא מגלם את המיטב. הוא מביא לידי ביטוי את הגרסה הגברית לשרה, כערבי אשר מאמין בעולם טוב יותר, ובמיוחד כשהוא מרסן את בנו המתלהם הוא מגיש משחק משכנע ואמין במיוחד.

לצד הדמויות האידיאליות והפשרניות כביכול, עומדות גם שתי דמויות מנוגדות - תומר בן דוד בתפקיד שלומי, אחיה של שרה, עשה עבודה טובה בגילום דמותו של הצעיר אשר גדל בחסותה של אחותו ולא בחסות הוריו, והמחיש את היצר המרדני והלאומני היהודי שלו מבלי לשקול את המחיר שהוא או הקרובים אליו עשויים לשלם. מנגד, יוסף סוויד בתפקיד ג'לאל, בנו של פתחי, הגיש משחק מרשים ועקבי, וגילם היטב את דמותו של הסטודנט הצעיר שזה עתה סיים את לימודיו, ושופע יצר אידיאולוגי ומוטיבציה לשינוי.

ישי גולן גילם באופן משכנע את דמותו של ג'ון הקצין הבריטי, אשר מתאהב בניני, הצעירה היהודייה, אותה גילמה הילה פלדמן. גולן מביא לידי ביטוי במשחקו דמות שעומדת במבחן הזמן, שכן הוא חוזר לישראל לאחר קום המדינה, וחווה בשנית את שהותו בארץ בתקופת המנדט, ולמעשה באמצעות דמותו מובאת לידי ביטוי תחושת ההחמצה ביתר שאת. פלדמן, לעומת זאת, מגישה משחק טוב לפרקים בלבד, במיוחד בתמונה האחרונה בה היא משתתפת, ויוצקת לתוכה אמינות וכאב.

בנוסף, משתתפים בהצגה : אלי דנקר בתפקיד קפלן איש ההגנה המניפולטיבי, רוי מילר בתפקיד ארץ' הקצין הבריטי ואיש הלח"י, שחר רז בתפקיד איש הלח"י והמלצר ועדי בר-לב בתפקיד דליה.

סיכום : מחזה בעל פוטנציאל רב שאמנם מעביר מסר של החמצה, אך חבל שהתחושה היא גם לגבי ההצגה עצמה.