אני אתחיל מהסוף.
עברו כמעט 24 שעות, מאז שצפיתי ב"גטו" בקאמרי ועדיין קצרה היריעה מלהכיל את כל התחושות שההצגה עוררה בי.

ישבתי מרותקת במשך שעתיים, לרגע לא מרגישה ב"תיאטרון" או ב"הצגה", ארסנל השחקנים המוכשרים כל כך שמאכלס את ההצגה, שאב אותי פנימה אל הגטו, אל התחושות, התשוקות, הרצונות, החלומות ובעיקר אל החיים.
מוזר, שבתוך מלכודת המוות של המלחמה הכי אכזרית בתולדות האנושות, התחושה ששלטה בי כל ההצגה היא חיות עוצמתית, חייתית כמעט.

המחזה מספר על החיים בגטו וילנה והוא מסופר כתיאטרון בתוך תיאטרון.

הסיפור הוא סיפורם של אנשי התיאטרון בגטו, על מלחמת ההישרדות שלהם שלא בוחלת בשום אמצעי, על הדילמות העצומות של משטרת הגטו בראשות גנס (נתן דטנר) שמתמודד יום יום, שעה שעה, עם ה"הנחתות" של הנאצים והקונפליקט הבלתי אפשרי כמעט כשהוא צריך להרוג מבני עמו.

הדמויות שיצר סובול במחזה עמוקות, מעניינות, אנושיות ומרתקות.

ההפקה הזו מושלמת מתחילתה ועד סופה בכל אספקט אפשרי.

הבמה מעוצבת להפליא, כשערמת הבגדים בגב הבמה מעוררת צמרמורות, החומות הגבוהות שמקיפים את הבמה יוצרים תחושת מחנק עוד לפני שקורה חצי דבר, אפילו קדמת הבמה, שמכוסה רשת ברזל, מצמררת כשצועדים עליה ונשמע צליל מתכתי קר.

נושא ההצגה שובה את הקהל עוד לפני שנפתח המסך.

ההצגה היא מסמך היסטורי יהודי חשוב מאין כמוהו והוא יכול היה ליפול בקלות לקלישאות, אלמלא הבימוי הנקי והמדוייק של עומרי ניצן.
הוא לא ניסה ליצור את הגלגל מחדש, אלא הגיש לנו בדיוק, בניקיון ובכישרון רב את הדברים כמראה כואבת למה שקרה שם.

אך מי שאחראי לעוצמת החוויה הבלתי נתפסת של ההצגה, הוא צוות השחקנים שעושה אותה.

בראש ובראשונה - איתי טיראן בתפקיד קיטל, הקצין הנאצי.
סובול יצר דמות מורכבת, מתוסבכת, עמוקה, נעה בין חייתיות מפחידה, לאנושיות מפחידה לא פחות.
כשביד אחת הוא מחזיק את הסקסופון, כלי הנגינה שלו וביד השנייה את הרובה.
טיראן הוא שחקן יחיד בדור.
הוא נע בכישרון מעורר הערצה בין קצוות הדמות וגורם לקהל, אם הוא לא מפחד להודות בזה, לייצר איזה שהוא רגש אנושי כלפי הנאצי האכזרי.
מעטות המילים שיכולות לתאר באמת, את כישרונו של האיש.
הוא פנומן. וירטואוז עוצר נשימה. פשוט ככה.

נתן דטנר כראש הגטו בעוד תפקיד חיים.
מרגש בצורה יוצאת מן הכלל,

חני פירסטנברג בתפקיד הבובה - פשוט גדולה מהחיים. התפקיד הוא אולי לא תפקיד גדול, אבל היא גונבת את ההצגה לא פעם, מפגינה יכולת גופנית מרהיבה, רגישות ודיוק. 

אניה בוקשטיין, נוגעת ללב בתפקיד חיה רוזנטל, הזמרת הרגישה, שמהפנטת בקולה את הקצין הנאצי. ישנם רגעים כשהוא מכריח אותה לשיר לו או לרקוד איתו שמעוררים את התחושה שהיא רוקדת עם המוות, מפתה אותו, משחקת איתו, היא עושה את זה בכישרון רב וכשהיא שרה.... לא נשארת עין יבשה אחת בקהל.

עודד ליאופולד כראש המשטרה היהודית מגיש תפקיד מדוייק ונקי.

עזרא דגן, אלי גורנשטיין וגדי יגיל, מרגשים ונוגעים.

וכל להקת "תיאטרון הגטו", נעים כקבוצה וכיחידים בכישרון יוצא מן הכלל.

אני חושבת ש"גטו" הצגה חשובה. לכל יהודי, בכל גיל, קודם כל כי היא זיכרון.
מעבר לזה, היא מאפיינת בצורה חדה וברורה את הכוח של החיים על המוות, את הכוח שלנו כעם, ואת הקלות שבה יכול הכול להיחרב בהינף אצבע.

הפקה מרהיבה, עוצרת נשימה, מרגשת, כואבת, נוגעת, שהשאירה אותי עם אגרוף רציני מאוד בבטן, שעדיין לא עבר.