המחזאי היהודי האמריקאי ניל סיימון מוכר בזכות מחזות ותסריטים רבים שכתב, אשר זכו להצלחה קופתית ולתגובות חיוביות מצד המבקרים בכל רחבי העולם כולל פרסים יוקרתיים, כאשר מרבית יצירותיו הינן קומדיות. מחזות רבים שלו הועלו בשנים האחרונות בתיאטראות בארץ, וביניהם : "פרק ב'", "יחפים בפארק", "יומן חוף ברייטון", "הזוג המוזר" ועוד רבים וטובים אחרים. המחזה "שמועות" נכתב ע"י סיימון בשלהי שנות השמונים והוגדר כפארסה, וביחס למחזותיו האחרים לא זכה להצלחה רבה, שכן הוצג רק כ- 500 פעמים בברודוויי, אולם השחקנית הראשית, כריסטין ברנסקי, זכתה בפרס הטוני עבור השחקנית הטובה ביותר במחזה בגין השתתפותה בהצגה זו. לראשונה בישראל בימים אלו מועלה המחזה "שמועות" בבית צבי בכיכובם של תלמידי השנה השלישית.

במסגרת העלילה צ'ארלי ברוק, סגן ראש עיריית ניו יורק, ואישתו, מיירה, מזמינים לביתם את חבריהם הקרובים לכבוד יום נישואיהם העשירי. יחד עם זאת, קני, חברו הטוב ועורך הדין של צ'ארלי, מוצא את האחרון באמבטיה לאחר שירה בעצמו, ואילו אישתו, מיירה, נעלמה. החברים ממשיכים להתאסף בביתו של צ'ארלי, ונעשה מאמץ להסתיר מהאחרים את אשר אירע באמצעות רצף של שקרים, דבר המוביל לתסבוכת קומית.

סיימון אמנם מצטיין בכתיבת קומדיות סנטימנטליות, נוגעות ללב ומעוררות הזדהות, אולם "שמועות" הוגדר ע"י סיימון כפארסה. גם לאחר צפייה בהצגה קשה לומר ש"שמועות" הוא פארסה של ממש, שכן רצף האירועים שבו אינו מוביל לצחוק קולח ומתגלגל ולקומדיה של טעויות מביכות המונעות מתזמון לקוי. יחד עם זאת, המחזה מכיל חלק ממרכיבי הפארסה כדוגמת חילופי זהויות, משחקי מילים שנונים, דוגמת שמותיהן של הדמויות ועוד, ואף רמיזות מיניות, וכל אלו מובאים בתרגומה המוצלח של רבקה משולח. ברם, כאשר מודדים פארסה במבחן עירור צחוק מתגלגל ואף בלתי פוסק בקרב הקהל, ניכר כי הדבר לא בא לידי ביטוי בהצגה זו.

הבמאי גילי אמיתי העמיד הצגה נאה אשר מדיי פעם בפעם מעוררת צחוק נקודתי. הוא הפיק ביצועים סבירים מהשחקנים, אולם דווקא העובדה שבהצגה ישנו שימוש בשני צוותי שחקנים נפרדים, הדבר היה לרועץ, שכן קומדיה דורשת חזרות רבות לליטוש מירבי, והדבר היה לוקה בחסר. מסיבה זו, לדעתי, דווקא הרעיון ללהק שחקנים לתפקידים רבים יותר לטובת ניסיון והתמקצעות, הינו בעייתי, ואינו מטיב עמם. יצוין, כי המחזה של סיימון טומן בחובו ביקורת חברתית רבה, אשר נוגעת להתנהלות החברה בכלל והפוליטיקאים בפרט סביב רכילות וסביב שמועות, אך הדבר בא לידי ביטוי בהצגה בזעיר אנפין, והיה מקום בעיניי לחידוד המסר. יתר על כן, מעניין לראות כי סיימון כתב מחזה שלם עם שתי דמויות מרכזיות, שמניעות את האירועים, אך אינן קיימות על הבמה כלל, והבמאי הצליח ליצוק לתוך דמויות אלו משמעות ונוכחות אמינה.

התפאורה שעיצב אבי שכווי הייתה טובה במבט ראשון, אולם בדיעבד היא אינה מתארת בית של בני המעמד הגבוה בניו יורק, ואינה עולה בקנה אחד עם התלבושות המהודרות והאלגנטיות שנבחרו ע"י ברק חודריאן והתאימו לשחקנים באופן מיטבי, החל מהחלל הקטן והדחוס יחסית, וכלה בבחירת הרהיטים המיושנים והפשוטים. התאורה שעיצב דולב ציגל הייתה טובה מאוד, שכן הצליחה להחשיך את הבמה לחלוטין בתמונות מסוימות, ולהוסיף להצגה רעננות באמצעות תאורה מתחלפת. יצוין, כי הדרכת הטקסט שקיבלו השחקנים מאסי אשד הייתה טובה למרות אי דיוקים נקודתיים, והתנועה שעיצבה טובה ורובל הוסיפה מימד קומי להצגה. עם זאת, יצוין, כי היתה חסרה בעיניי הדרכה מתאימה לגינוני הפוליטיקאים, כדוגמת הקפדה על מקטורן הטוקסידו סגור, ופתיחת הכפתורים בעת ישיבה.

מבין צוות השחקנים בלט עוז ניסן בתפקיד לאונרד גנץ, רואה החשבון של צ'ארלי ברוק. לניסן יש יכולת מיוחדת לעצב דמות לפרטים ולהביא לידי ביטוי כריזמטיות ונוכחות בימתית מרשימה. במהלך ההצגה הוא מבצע מונולוג ארוך ומאולתר לכאורה, עמו הוא מתמודד היטב, ואין בו רגע דל אחד.

מיכל דויטש בתפקיד קוקי קיוז'אק הייתה נפלאה, והיא יודעת להשתמש היטב בשפת גופה ובהבעות פניה על מנת למצות את הדמות הקריקטוריסטית שהיא מגלמת. ירדן מרקוס בתפקיד כריס גורמן ולצדה יניב בומברג בתפקיד קני גורמן, עשו עבודה טובה כזוג אשר מתוודע לראשונה למה שאירע לזוג חבריהם הטובים. עוד משתתפים בהצגה : אבי כהן בתפקיד ארני קיוז'אק, רותם אלטרוביץ' בתפקיד קלייר גאנץ, מאיה לוי בתפקיד קאסי קופר, יוני קצב בתפקיד גלן קופר, שי גברי בתפקיד רב סמל וולש ושירן זילברמן (תלמידת שנה א') בתקיד השוטרת פאנדי.

סיכום : הצגה נחמדה ולא יותר, שכן יש מקום לליטוש ולעבודה נוספת כדי להפוך אותה לפארסה במלוא מובן המילה.