בימינו הסאטירה החברתית כמעט ואינה מוצגת בתיאטראות בישראל, וגם כאשר ישנו ניסיון להעביר ביקורת כלשהי באמצעות התיאטרון, הוא אינו מוצלח בשל הניסיון להפוך את הסאטירה לאמצעי בידורי ולא לאמצעי ביקורתי. גם תוכניות הטלוויזיה כדוגמת "ארץ נהדרת" שהוגדרו כסאטירה מיסודן לעתים אינן מובנות ע"י הקהל הרחב, ורבים רואים במערכונים השונים בידור וצחוק במיטבם, בעוד שרובם ככולם מציגים מציאות חברתית עגומה שבמקום להעריץ ולחקות אותה יש להוקיעה. גם הרומנטיקה הסוערת שהייתה מושתתת על פשטות מאיימת להיפרד מהעולם. אלו הנושאים בהם עוסקת ההצגה "חורף מתחת לשולחן" שעלתה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, שהינה אחת מיצירותיו של המחזאי הצרפתי (והיה גם במאי, משורר, קולנוען ועוד) רולנד טופור, בן המאה העשרים, שהתאפיין בכתיבת קומדיות מתוחכמות, מלאות הומור ונושכות, אשר מציגות את פני החברה, ולמעשה מטרתן לעורר בקרב הצופים תחושה של סלידה מחד ושל הזדהות מאידך.

עלילת ההצגה מתארת את מערכת היחסים הנרקמת בין ורד שלמון, רווקה בודדה אשר עובדת כמתרגמת ואינה מצליחה להתפרנס בכבוד. לפיכך, היא נאלצת להשכיר את החלל שמתחת לשולחן העבודה שלה על מנת לשרוד כלכלית, ודימיטרי, עולה חדש מרוסיה, מסכים באושר לעסקה, ומתגורר מתחת לרגליה של ורד. בהמשך מצטרף לדימיטרי בן דודו גרישה כשותף, ובין שלושת הדיירים נרקמת מערכת יחסים מיוחדת, וזאת למרות תגובותיהן של דמויות אחרות בחייה של ורד - חברתה הסנובית ציפי גרינשפן ומנהל ההוצאה לאור שמואל כץ.

ההצגה "חורף מתחת לשולחן" היא ההצגה השמינית במספר שמעלה התיאטרון במסגרת פרויקט הבמאים הצעירים, שמטרתו לתת במה ליוצרים צעירים תחת חסותו של תיאטרון רפרטוארי, ובין השאר עלו במסגרת פרויקט זה הצגות מוצלחות אחרות כגון : "ע' 17", "משחקים בחצר האחורית", "קולות בלילה ואחרות. הבמאית והמתרגמת אלינור אגם - בן-דוד, שלראשונה מביימת הצגה בתיאטרון הרפרטוארי, עשתה עבודה מצוינת ומרשימה בתרגום ההצגה וביצירת העיבוד להצגה אשר משקף את המציאות הישראלית, כך שיהיה רלוונטי ומעורר הזדהות עבור הקהל הישראלי. במחזה בשפת המקור היה מדובר בשני מהגרים בפריס, וכאן שני המהגרים הפכו לשני עולים מחבר העמים, אשר חינוכם המוקפד והתרבות העשירה ניכרים בהם.

הסיפור המתואר ב"חורף מתחת לשולחן" הינו בשני רבדים עיקריים, שכן זוהי סאטירה חברתית המטפלת במצוקת הדיור ובעלות המופקעת של שכירת דירה וכמובן ביחס לעולים חדשים מחד, אולם מאידך זהו סיפור אהבה פשוט, מקסים ומלא רומנטיקה, והבמאית הצליחה להביא את שני רבדים אלו לידי ביטוי באופן מדויק ומעורר התפעלות, תוך שימוש באמצעים פשוטים ביותר על מנת להעביר סיפור מרגש ונוגע ללב, שגם יש בו מן ההתרסה ומן הביקורת, שאינה רק בין השורות של הטקסט, אלא היא ברורה לחלוטין מתוך בחירותיו של המחזאי וכמובן מתוך בחירותיה של הבמאית. אגם - בן-דוד שילבה בהצגה מוסיקה שהלחין אוהד חיטמן המבוצעת ע"י שני נגנים - מיכל סולומון (קלידים) וליאור רונן (קלרנית), וכן תנועה שעיצבה מרינה בלטוב ווידאו ארט לו היה אחראי רן בוגין. כל אלו מתמזגים באופן מיטבי ומדויק ביותר בכל תמונה ותמונה, ומוסיפים עושר להצגה מבלי לחרוג מהפשטות. בנוסף, הבמאית הקפידה לשמור על קו אחיד, שאינו חוטא להומור גס או בידורי, אלא שומר על איפוק ועל שנינות מתוחכמת, ותוכן רב אמנם גלוי וברור, אך חלקו משתמע מתוך רגעים ומחוות שנוצרים על הבמה - הבעות פנים, שתיקות ושפת גוף, שיש בהן מן ההתרפקות על רומנטיקה נוסטלגית. זאת ועוד, השולחן ורגליה של ורד מהווים סמלים חשובים בהצגה, שכן הם מהווים את עיקר המסר והביקורת - העולים החדשים נאלצים להסתפק במינימום הנדרש להם - קורת הגג שמספק השולחן, והם למעשה נרמסים תחת הרגליים של הוותיקים ונתונים לביקורת מתמדת, מה גם שיש כאן רמיזה ברורה להשפלתם אשר באה לידי ביטוי בהליכתם על ארבע גם כשהם יוצאים מתחת לשולחן.

התפאורה והתלבושות שעיצבה יהודית אהרון מצטרפות לקו המנחה הפשוט של הבמאית, ומסייעות ביצירת הצגה אינטימית, מעוררת הזדהות ונוגעת ללב, וזוהי הוכחה לכך שאין צורך ביותר מהנחוץ על מנת ליצור הצגה מוצלחת. כמו כן, התאורה שעיצב אורי רובינשטיין התאימה מאוד למתרחש על הבמה, והייתה מיטבית במעין משחק צלליות, אשר נראות מאחורי הוילון המשמש כמחיצה בין השולחן לבין שאר הדירה.

לרשותה של הבמאית עמד צוות שחקנים מרשים ומנוסה, שכל אחד מהם הינו ליהוק מושלם לתפקיד, ויחד עשתה עמם עבודה מצוינת. לימור גולדשטיין בתפקיד ורד הייתה נפלאה ומרגשת, והיא מצליחה ליצוק אמת פנימית לתוך דמותה של המתרגמת הבודדה, אשר מוצאת בדימיטרי את מה שהיא למעשה מחפשת מזה זמן רב - אהבה ורומנטיקה, שהפכו נדירות בחברה המודרנית. הקשר שלה עם דימיטרי מתחיל מתוך חוסר ברירה הנובע ממצוקה כלכלית, אולם בתחושתה היא אינה שייכת לעולמם של האנשים הבולטים בחייה - חברתה ציפי והמעסיק שלה שמואל - אלא מעדיפה את הפשטות של המקום מתחת לשולחן. לפיכך, היא מתנצלת בפני דימיטרי שרגליה כביכול פולשות לתוך דירתו מתחת לשולחן, מתייעצת עמו בנוגע לתרגומים, ומלכתחילה מגלה כלפיו יחס אמפאטי ומנומס.

אלון דהן בתפקיד דימיטרי מגלם לראשונה דמות בתפקיד ראשי בתיאטרון הרפרטוארי, וזאת לאחר שנים של תפקידים משניים בשלל הצגות. הוא סיגל לעצמו מבטא רוסי מעודן, אשר משקף את אישיותו הנינוחה, הנעימה, העדינה ומלאת ההומור. דימיטרי עוסק בתיקון נעליים, אולם ניכר כי הוא מתעניין בתחומים רבים נוספים, ולא בכדי ורד נעזרת בו בתרגומיה, ומוצאת בו אוזן קשבת. הוא מבחינתו מסתפק במועט ונהנה ממראה הרגליים של ורד, וזאת לאחר שהתגורר במקומות גרועים יותר קודם לכן.

זבולון מושיאשווילי בתפקיד גרישה מוסיף גוון נוסף של הומור להצגה, שכן הוא מהווה במידה מסוימת ניגוד משמעותי לדמותו של דימיטרי. בעוד שדימיטרי עדין ושקט יחסית, דמותו של גרישה מתהדרת במוחצנות, ולמעשה המראה החיצוני שלו בצירוף התנהגותו מביאה לידי ביטוי את הדמות באופן מיטבי, שכן על אף שהוא מעין "גלגל שלישי" הוא מהווה חלק בלתי נפרד מחייהם של ורד ושל דימיטרי. יתר על כן,  גאולה נוני בתפקיד ציפי גרינשפן ונסים זוהר בתפקיד שמואל כץ היו מצוינים, ועיצבו דמויות מדויקות תוך שימוש עדין בסטריאוטיפיות - ציפי הסנובית, האליטיסטית והגאה, ולצדה שמואל מעורר הסלידה וחסר הכנות.

סיכום : הצגה מלאת קסם ורומנטיקה מבלי לאבד את הסאטירה החברתית. מומלץ בחום!