מהו הגבול הדק שבין גאונות לבין שיגעון? האם בכל גאון יש גם מן השגעון? מהו יחסה של החברה למי שניחן ביכולת יוצאת דופן? אלו מקצת הנושאים בהם עוסקת ההצגה "הוכחה", אשר מועלית בימים אלו בתיאטרון הספרייה בהשתתפותם של בוגרי בית צבי. המחזה שנכתב ע"י המחזאי האמריקאי דיוויד אובורן זיכה אותו בשלושה פרסים יוקרתיים - פרס פוליצר לדרמה, פרס הטוני ופרס תא המבקרים של ניו יורק, וזאת מעבר לכך שהמחזה הוצג בברודווי וזכה להצלחה גדולה. כמו כן, בשנת 2005 הופק גם סרט קולנוע ע"פ המחזה בהשתתפותם של אנתוני הופקינס, ג'ייק ג'ילנהול וג'ווינת' פאלטרו, והוא דווקא לא זכה לביקורות נלהבות.

העלילה שמה במרכזה את קתרין, צעירה שהקדישה את כל שנות חייה לטיפול באביה, רוברט, אשר לקה בנפשו, אשר היה מגדולי המתמטיקאים של דורו. בעקבות מותו של אביה מתעוררת שאלת המורשת שלו ותרומתו למתמטיקה, והדבר מעמיד בסכנה את שפיותה של קתרין ואת כל מה שיקר לה. הרולד, אחד מתלמידיו של אביה, מגיע אל בית המשפחה בשיקגו על מנת לבדוק את כתבי היד שהשאיר אחריו רוברט, ומציאת מחברת ובה הוכחה מתמטית מסובכת, מביא אותו ואת אחותה של קתרין, קלייר, לתהות לגבי שפיותה של קתרין, אשר טוענת שהיא זו אשר כתבה את ההוכחה.

מי שצפה בהצגה או בסרט הקולנוע "אמדאוס" ע"פ מחזה מאת פיטר שאפר, אינו יכול שלא להיזכר בקונפליקט דומה, שבקצהו האחד עומד מוצארט העילוי, ואילו בקצהו השני עומד סאליירי הבינוני. מכיוון שסאליירי נמצא בעמדת השפעה, הוא מנסה להכשיל את מוצארט בכל דרך אפשרית, מה גם שהחברה תפסה את מוצארט כאדם שלקה בנפשו, או ליתר דיוק כמי שהגאונות הטריפה אותו. המחזה של אובורן מעלה שאלות דומות ביחס למניעיו של הרולד, מי שהיה תלמידו של רוברט, וביחס למניעיה של קלייר, אחותה הגדולה של קתרין. שניהם מסבירים את מעשיהם בכך שהם דואגים לשלומה של קתרין, אולם למעשה לשניהם קשה להשלים עם העובדה שקתרין ירשה את כישרונו המתמטי של האב, והצליחה, לכאורה, למצוא הוכחה מתמטית לשאלה מסובכת, אשר העסיקה מתמטיקאים רבים, ואלו לא הצליחו במשימתם.

המחזה עוסק בהוכחה מתמטית, אשר חייבת להיות בנויה באופן בהיר ומדויק עד להשגת הפתרון המלא, וזאת מבלי לפסוח על אף שלב בדרך, שכן הדבר יהפוך אותה לבלתי הגיונית. ההצגה בבימויו של יגאל זקס בנויה במידה מסוימת כהוכחה מתמטית, והתמונות שבאות בזו אחר זו, גם כאשר הן מחברות בין העבר לבין ההווה, בנויות כרצף הגיוני, אשר ממחיש כיצד דבר הוביל לדבר, והתרגום המוצלח של שמוליק לוי תרם לכך, וזאת על אף שיש בו שגיאות ספורות בעברית. זקס יצר הצגה אינטימית במיוחד, מרגשת ומרתקת, אשר מצליחה לסחוף לתוכה את הצופים מתוקף, וזאת בזכות המחזה המעניין והמשחק המשובח. המתח נבנה לאורך ההצגה באופן מדויק, והדבר מצליח לעורר שאלות בקרב הצופים ביחס למניעיה של כל אחת ואחת מהדמויות, ביחס למוסר, ביחס להיגיון וביחס להיבטים פילוסופיים נוספים תוך שימוש בהומור המתייחס לסטריאוטיפ שנטבע באקדמאים מהתחומים הריאליים. מעניין לראות כי ההצגה מחברת בין שני עולמות - העולם ההומני - הנפש - והעולם הריאלי - המתמטיקה, ודווקא דרך הניגוד בין שני עולמות אלו, מומחש היטב מהו הגבול הדק שבין אי השפיות לבין ההיגיון. ההוכחה עצמה באה לידי ביטוי במחזה בשתי צורות - ההוכחה המתמטית אשר מעוררת את שאלת שפיותה של קתרין, וכן ההוכחה שקתרין נאלצת לספק לכך שהיא זו אשר כתבה את ההוכחה המתמטית ולא אביה, כפי שסוברים קלייר והארולד.

זאב לוי עיצב תפאורה פשוטה ויפה מאוד, אשר מחזקת את תחושת האינטימיות שמשרה ההצגה בזכות הלוח השחור שעליו ביטויים מתמטיים צפופים ובזכות אביזרי הבמה הספורים. בנוסף, התלבושות עיצב ברק חודריאן התאימו לדמויות השונות ולמצבן הרגשי. יעקב סליב עיצב תאורה שהתאימה במדויק לכל אחת ואחת מהתמונות ולמעברים ביניהן, והמוסיקה של אסף אבירם אף היא סייעה לכך וכן לבניית המתח בהצגה.

ליז רביאן בתפקיד קתרין מגישה משחק רב ניואנסים, ובונה במדויק דמות שהיא גם חידה עבור צופים. אט אט היא חושפת עוד ועוד פרטים לגבי מהותה של ההוכחה ולגבי זהותה. היא מביאה לידי ביטוי בתפקידה את חששותיה של קתרין הנוגעים לשאלת שפיותה, והדבר בולט בדו השיח המתמיד שהיא מנהלת עם אביה המת שעוסק בשאלת ההיגיון השיגעון, מה גם שחששות אלו קיימים בינה לבין עצמה וכן בינה לבין הסובבים אותה. הטקסט של רביאן כולל שימוש במספרים רבים ובביטויים מורכבים, וניכר כי היא שולטת בהם היטב ובקלילות, מה שתורם לתחושת האמינות שהיא יוצרת. כמו כן, היא מפגינה במשחקה איפוק ושלווה לצד התפרצויות זעם, והיא נעה בין שני קטבים אלו באופן מרשים, והצהרותיה המהוססות שהיא "בסדר גמור" מעוררות את שאלת שפיותה.

גיל וייס בתפקיד הארולד היה מצוין, שכן הוא מצליח ליצוק אמינות ורגישות לתוך דמותו של המתמטיקאי הצעיר והשאפתן, אשר העריץ את אביה של קתרין. היחס החם שהוא מפגין כלפי קתרין מעלה תהיות לגבי מניעיו, מאחר שמתברר לאורך המחזה כי הוא התקשה להגיע לתוצאות במהלך לימודי המתמטיקה שלו באוניברסיטה, ונראה שהעובדה שקתרין נטולת ההשכלה האקדמית הגיעה להוכחה המתמטית, פוגעת לו באגו במידה מסוימת.

קרן סולקין-אדלר בתפקיד קלייר, אחותה קתרין, הייתה נפלאה משום שהיא מפגינה היטב את הקושי שלה לקבל את הירושה שקיבלה קתרין מאביה - מעט מאי השפיות לצד כישרון מתמטי רב. דו השיח שהיא מנהלת עם קתרין ממצה היטב את היחסים הטעונים בין השתיים, ובעוד שקתרין טיפלה באביהן במסירות וויתרה על עצמאותה, קלייר הצליחה למצוא בן זוג ולבסס קריירה בניו יורק.

עמי ויינברג בתפקיד רוברט, אביה של קתרין, מגלם באופן ראוי לציון את דמותו של המתמטיקאי שדעתו נטרפה, ומגיש משחק משכנע. למעשה, הוא מגלם דמות שאינה בין החיים בהווה, ומתגלה אך ורק מול קתרין, והדבר ממחיש היטב את מערכת היחסים המיוחדת שלהם.

סיכום : הצגה מצוינת ועמוקה בביצוע מהוקצע של כלל השחקנים. אל תחמיצו!