מחזות תקופתיים מאז ומתמיד היו קשים ומאתגרים להצגה בתיאטרון, אלא אם כן הועלו במסגרת התקופה שאותה הם מתארים. כפועל יוצא מכך, היכולת של הקהל להזדהות עם מחזה כזה הינה מוגבלת למדיי, והיא דורשת רקע מעמיק על התקופה המדוברת, שכן בד"כ מדובר במחזות בעלי ביקורת חברתית מובהקת, אשר הופכת עם הזמן ללא רלוונטית. בימים אלו מועלה ע"י תלמידי השנה השלישית בבית צבי המחזה "רחוב" פרי עטו של המחזאי הבריטי ג'ימי קארטרייט, אשר נכתב בשנות השמונים בימיה של ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, שלימים כונתה "אשת הברזל".

העלילה מתארת תמונות מתוך חייהם של חסרי בית ושל בני המעמד הנמוך ברחוב טיפוסי בצפון אנגליה במהלך שנות השמונים. סקולרי הוא אחד מחסרי הבית, אשר מוביל את הקהל לסיור לילי מודרך ברחוב זה. המחזה מתאר אוסף של דמויות שונות שהמשותף להן הוא מגוריהן באותו הרחוב. מדובר באנשים שעל אף היותם קשי יום, הם עדיין מחזיקים בתקווה כלשהי. המחזאי למעשה ניסה לתאר את חייהם של אותם אנשים באופן ציני באמצעות ביקורת חברתית וכלכלית כנגד הממשל באנגליה, והוא נחשב כאחד ממאת המחזות הטובים ביותר של המאה העשרים.

הבחירה להעלות את "רחוב" בבית צבי לא הייתה ברורה לי טרם ההגעה להצגה, היות שכאמור, מדובר במחזה תקופתי, אשר מזוהה עם שנות השמונים ועם החברה הבריטית של אותה התקופה, וגם אם לכאורה הוא משיק למציאות ישראלית עכשווית, ניכר כי הקהל מתקשה להזדהות עמו. ייתכן שההחלטה הייתה מונעת מהעובדה שמדובר במחזה עטור פרסים, אולם מחזות רלוונטיים עטורי פרסים אין קושי למצוא, וייתכן שההחלטה נבעה מכך שמדובר במחזה עם ריבוי דמויות, אשר יוכל לאפשר במה לשחקנים רבים מבני המחזור. מכל מקום, יש הטוענים שגם התנסות כושלת היא התנסות מלמדת וחיובית, אולם במקרה הנוכחי קשה לומר זאת.

הבמאי טליק ניניו יצר הצגה משעממת למדיי, אשר מעבר לתוכן הלא רלוונטי שלה, היא מתאפיינת בשימוש ציני וסרקסטי במאפייניה של תקופת שנות השמונים, והדבר בא לידי ביטוי בתלבושות התקופתיות שעיצבה אירנה שר, בתאורה שעיצב דולב ציגל ובמיוחד במוסיקה שנבחרה על מנת ללוות את ההצגה. כל אלו הובילו לאורך ההצגה לתחושת מבוכה יוצאת דופן, שזמן רב לא חוויתי בתיאטרון, והדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת כאשר הושמעו השירים "Love Boat Theme", "My Man" ואחרים, אך גם ברגעי צחוק וגיחוך מאולצים למדיי. יתר על כן, המעברים שניניו יצר בין התמונות השונות אמנם ברורים ולרוב זורמים באמצעות שימוש נכון בתאורה, אולם קשה לומר שהוא הצליח למצות מכל שחקן את סיפורה של כל דמות ודמות. עוד יצוין, כי המחזה שופע וולגריות וביטויים גסים שמזוהים אף הם עם התקופה, אשר מאפיינים גם את הנוסח העברי של עידו ריקלין. כמו כן, התפאורה רוויית הגרוטאות שעיצב אבי שכווי בסיועו של יותם ברקוביץ' התאימה למאפייניו של הרחוב הטיפוסי.

לא נהניתי ממשחקם של רוב השחקנים בהצגה, וגם שחקנים אשר התגלו בהצגות קודמות כשחקנים מוכשרים, התקשו להביא לידי ביטוי את כישרונם, בעיקר לאור המחזה הבעייתי לתקופתנו. מבין כלל השחקנים הצליחו ליצור עניין לפרקים, בעיקר בזכות הבעות הפנים ושפת הגוף שלהם : ענת גופמן (בתפקידים - דורין, שנטאל ומאריון) ; שי גברי (בתפקידים : בארי / החייל) ; אביב לירון (בתפקידים : אדי / פרופסור).

שחר מור בתפקיד סקולרי אמנם מבחינה חיצונית מתאים למאפייניה של הדמות, אולם אינו מצליח לסחוף ולעורר עניין כמי שהינו המספר אשר מתאר את הרחוב דרך ראות עיניו ; אלינור פוגל (בתפקידים ברנדה / מולי / הלן) הייתה לטעמי לוחצת במיוחד, והיא לא משתמשת נכון בקול שלה, דבר המוביל לכך שאינה נשמעת היטב כשהיא צועקת ; ציון חורי (בתפקיד ג'ואי) מצליח לפרקים לעצב היטב את דמותו של הצעיר שהינו ספק חולה נפש ספק נרקומן (או שניהם), אולם כשהוא מנבל את פיו, אמינותה של הדמות נפגעת. עוד משתתפים בהצגה : טל דנינו (בתפקידים : ברינק / בלופייפ / השכן), אביעד מליחי (בתפקידים : אבא של אדי, ביסטו, בריאן, אחיה של לואיז), מיכל דויטש (בתפקידים : קרול / אשת השכן), אסתי שיגאני (בתפקידים : ליין / ואלרי), הילה הרלינג (בתפקיד לואיז) וענבר גל (בתפקידים : קלייר / לינדה).

סיכום : הצגה מיותרת, משעממת, מביכה ולא רלוונטית.