קלאסיקות תיאטרליות וספרותיות שנכתבו ברוסיה מאז ומתמיד נחשבו כחלק בלתי נפרד מפסגת היצירה העולמית, וסופרים כמו טולסטוי, פושקין, דוסטויבסקי, גורקי, פסטרנק, צ'כוב ואחרים הפכו לידועים בקרב הכלל, ויצירותיהם הפכו אף יותר מפורסמות אף יותר מכותביהן - "אנה קרנינה", "ד"ר ז'יוואגו", "החטא ועונשו", "מלחמה ושלום" ועוד רבות וטובות אחרות, וחלקן אף זכו לעיבודים בימתיים וקולנועיים. יחד עם זאת, יצירות אלו נחשבות בעיני רבים כקשות לעיכול, והן בד"כ כרוכות במאות ובאלפי עמודים, ובעולם המודרני יותר ויותר אנשים איבדו את הסבלנות להתעמק בהן, וגם במרבית התיאטראות הרפרטואריים כמעט שכבר לא מוצגים מחזות מסוג זה פרט לאלו של צ'כוב, אשר בשנים האחרונות זוכים לעדנה מחודשת בתיאטרון הישראלי. בימים אלו עולה בבית צבי ההצגה "אידיוט", אשר מבוססת על עיבוד של יבגני אריה ושל קטיה שושנסקי לקלאסיקה שנכתבה ע"י פיודור דוסטויבסקי במאה ה- 19, ומשתתפים בה תלמידי השנה השלישית, אשר מסיימים את לימודיהם בקרוב.

"אידיוט" הוא כינוי שהודבק לרוזן מישקין, אשר עושה את דרכו חזרה מארבע שנות שהות בשווייץ לסנט פטרבורג, שם טופל ע"י רופא במטרה לרפאו ממחלה עלומה, שבגינה הוא אידיוט. הרוזן מישקין חסר הכל פוגש ברכבת את רוגוז'ין אשר התעשר בין לילה ואת לייבדייב אשר יודע כל, ומישקין יוצר קשר מיוחד עם רוגוז'ין, אשר מספר לו על אישה מיוחדת במינה - נסטסיה פיליפובנה. מאוחר יותר שמה של נסטסיה עולה גם מול אנשים אחרים אותם הרוזן פוגש, והוא מתאהב בה מיד כשהוא רואה תמונת פורטרט שלה, ושומע רבות על עברה המפוקפק, ועם זאת מתוודע לעובדה שרבים חושקים בה. הרוזן מישקין נקלע לתסבוכת שהולכת וגדלה, ונקלע ללב העימות בין נסטסיה לבין רוגוז'ין, ובמקביל מתאהב באגלאיה, בתה של קרובת משפחתו הרחוקה.

הרומן שכתב דוסטויבסקי נחשב, כאמור, לאחת מהיצירות הבולטות ביותר במאה ה- 19 ובספרות העולמית בכלל, על אף שבתחילה לא זכה להצלחה רבה אלא לביקורות נוקבות. ובארץ ההצגה "אידיוט" הועלתה בעיבוד בימתי בתיאטרון גשר לפני כשני עשורים, ולמעשה בהפקה שמועלית בימים אלו בבית צבי נעשה שימוש בתרגום מודרני ועדכני יותר של מרק איווניר. קשה להימנע מלהעלות את שאלת הרלוונטיות של מחזה אשר כולל מאפיינים תרבותיים רבים של החברה הרוסית, אך חרף העובדה שבמרכז הסיפור נמצאים רוזנים ואילי הון, היא עוסקת בסופו של דבר במרדף אחר הממון, ברצון לאהוב ולהיות נאהב ובתחלואי החברה. אלו, כמובן, שלושה נושאים שככל הנראה לא יעברו מן העולם המודרני, ויוותרו רלוונטיים גם בעתיד הנראה לעין. דוסטויבסקי הביע ברומן ביקורתיות רבה כלפי החברה הרוסית, אשר הייתה רוויה בניצול, התאפיינה בפערי מעמדות משמעותיים וסבלה מהיעדר מוסריות. לפיכך, העמיד דוסטויבסקי במרכז היצירה את הרוזן מישקין, גבר עם נפש של ילד תמים אשר נמשל לישו, ואת רוגוז'ין, הגבר הכוחני, אשר נמשל לשטן. העימות ביניהם כאשר נסטסיה בתווך רוקם מערכת יחסים מרתקת בין כל אחת מהצלעות במשולש לבין צלע אחרת, וכמובן הדבר מקרין על סביבתם.

סלבה מלצב עיצב הצגה מיוחדת במינה, ובעיניי מדובר בהצגה הטובה ביותר אשר הועלתה בשנה האחרונה כחלק ממסגרת לימודיהם של בני מחזור מ"ח. מעבר לכך שהסיפור עובד היטב למחזה, מלצב בנה הצגה אינטימית בחלל הקטן שעמד לרשותו, תוך שהוא מקפיד על כך שחרף ריבוי הדמויות, יימצאו על הבמה 5-6 שחקנים לכל היותר, והדבר מאפשר מבט מקורב על מערכות היחסים המיוחדות והמורכבות שנרקמו בין הדמויות השונות, מבלי שייווצר עומס מיותר. יתר על כן, הוא נתן הדרכה מצוינת לצוות השחקנים, וניכר כי רובם ככולם גילמו דמויות מדויקות ועמוקות כמצופה, ויתרה מזאת יצוין כי הוא המחיש בהצלחה את הדרמה במחזה באמצעות הדינמיקה בין הדמויות. מלצב עיצב את החלל באמצעות אביזרים הכרחיים בלבד, ותפאורת הרקע השחורה אפשרה מעבר של השחקנים בין צדי הבמה, ועל כן הייתה תחושה שהחלל גדול יותר. בנוסף, הוא שמר על מעברים זורמים בין התמונות השונות, אשר התבצעו באופן מוצלח הודות למוסיקה שבחרו גור קורן וטמיר קופר והודות לתאורה הטובה שעיצב דולב ציגל. יתר על כן, התלבושות שעיצבה אירנה שר התאימו במיוחד לתקופה ולדמויות השונות. יחד עם זאת, הדרכת הטקסט שקיבלו חלק מהשחקנים מאסי אשד הייתה לוקה בחסר בעיניי, ודווקא כאשר מעלים קלאסיקה כזו חשוב לשמור על כללי השפה קל וחומר כשנעשה שימוש בתרגום עכשווי יחסית.

מיכאל גמליאל בתפקיד הרוזן מישקין, האידיוט, נושא את כובד משקלה של ההצגה על כתפיו, ומגיש תפקיד מבריק ומדויק לפרטים. שפת הגוף והבעות הפנים שלו, ובכלל - כל מחווה גופנית שלו - מתבצעות באמינות רבה תוך הבלטת אופיו של מישקין ותוך יציקת קורטוב של הומור לאופייה של הדמות. כמו כן, הוא הביא לידי ביטוי את היותו מנוצל ע"י הסובבים אותו, ואת העובדה שרואים בו תמים וחסר יכולת לעמוד על שלו, ומאידך הוא משיא עצות חכמות לכל הסובבים אותו. כמו כן, אהבתו לנסטסיה מונעת מהרחמים שהוא מגלה כלפיה, וגם כאשר היא דוחה אותו, הוא עדיין כרוך אחריה וברור לו מדוע הוא אוהב אותה - הרצון להצילה.

חייקה מלכה בתפקיד רוגוז'ין גילם את הדמות היטב, תוך שהוא מעצב אישיות המנוגדת לחלוטין לאישיותו של הרוזן מישקין, אשר מתאפיין ברכות, בתמימות ובפשרנות. כמו כן, הוא אפיין את הדמות באגרסיביות, במסתוריות ובמזג קודר וסוער למדיי, והדבר בא לידי ביטוי במשחקו המחושב.

גלי הראל בתפקיד נסטסיה פיליפובנה הייתה מצוינת, ובמשך המערכה הראשונה של ההצגה היא אינה נמצאת על הבמה כלל, אלא שאר הדמויות מתארות את המראה החיצוני שלה ואת אופייה. הכניסה שלה לבמה הייתה זוהרת ואלגנטית במיוחד, ולמרות, או ליתר דיוק בגלל הרגליה המפוקפקים ניכר כי כל הגברים בסביבתה חושקים בה, ואילו הנשים מתעבות אותה. מעבר לעובדה שהיא נכנסה היטב לנעליה של הדמות, ברור לחלוטין שהיא התברכה בדיקציה נפלאה שקולחת בטבעיות.

עוז ניסן בתפקיד הגנרל יפאנצ'ין היה מצוין, והביא לידי ביטוי את מניעיו האמיתיים באופן מוצלח. שרלין חזיזה בתפקיד אגלאיה, בתו, התגלתה לאורך השנה כשחקנית קומית מבטיחה, אולם בעיניי היא מתקשה בתפקידים דרמטיים. בנוסף, ירדן מרקוס בתפקיד אדלאידה, אחותה, ואירית דקל בתפקיד ליזיבייטה, אימה, עשו עבודה טובה מאוד בגילום דמויותיהן. כמו כן, בלט לחיוב יניב בומברג בתפקיד לייבדייב, אשר גילם היטב את דמותו של החטטן המטריד.

אבי כהן בתפקיד גנרל איבולגין היה טוב מאוד, וגילם היטב את דמותו של השתיין המתפרץ. יוני קצב בתפקיד גאניה, בנו של הגנרל, גילם דמות בעלת מאפיינים דומים לדמויות שגילם בהצגות קודמות, אולם הוא עשה זאת בצורה טובה, וסייעו לו בכך טובה ורובל בתפקיד ואריה, אחותו, ונועה צאיג בתפקיד נינה, אימו. עוד משתתפים בהצגה : רז מזרחי בתפקיד טוצקי, מישל יופה בתפקיד חאצ'קוני וכן תלמידי שנה ב' - זוהר גלבוע בתפקיד המשרת ודניאל סטופין בתפקיד ראדומסקי.

סיכום : הצגה עשויה היטב שמהווה הישג מרשים עבור המשתתפים בה. מומלץ בחום!