ההצגה עוסקת במשפחה בנווה צדק המורכבת מאם ושני בניה. האם, בטי, גוססת ומתלבטת למי להוריש את נכסה היקר ביותר (גם לליבה וגם מבחינה כלכלית). הבן הבכור, אבי, זקוק לבית באופן נואש בשביל למכור אותו כדי לצאת מסיבוכים עם השוק האפור. בעוד בנה השני שמתגורר בבוסטון לא זקוק לו, אבל האם מתעקשת לא להורישו לאבי ולתת לו להרוס את ביתה ולהפוך אותו לבניין רב-קומות. בהצגה נוספת הדרמה של ביתו הבולמית של אבי, מערכת היחסים של שלו עם בנו וזהותו המינית של יונתן והתחברותו עם הרופא הערבי של אמו.

הוספת זוג שחקנית להיות בטי ובעלה (לפני שנפטר) הצעירים מוסיפה טעם ואת האופטימיות של פעם. היא מאוד ברוח ה"ארץ ישראל של פעם" ובאה מזכרונותיה של בטי. אבל היא מתארת מציאות ורודה באופן מוגזם ומציגה הבדל עצום בין ה"ישראלים של פעם" שבנו את תל אביב במו ידיהם, לבין הישראלים של היום שהורסים את מה שבנו - כלומר אבי.

בהצגה יש דמויות מאוד מציאותיות ומצבים מציאותיים. שניתן להתחבר אליהם, אבל הדיאלוגים נעשים בצורה שקופה מידי - מה שהורס את ההשליה שיכלה להיות מושלמת. הדיאלוגים לא בדיוק שנונים, אבל יש בהם בדיחות פה ושם, הכוללים בעיקר סאטירה על הנדל"ן. אני באופן אישי לא צחקתי בשום בדיחה (כי אני ילדה בת 14), אבל כל שאר האולם נראה מתפוצץ מצחוק. הדיאלוגים נראים נהדרים בהתחלה, אבל מתחילים לחזור על עצמם וכולם עוסקים באותו רעיון כללי. אבי צריך את הבית, יונתן מבולבל, בטי לא אומרת למי היא נותנת את הבית ולא מסכימה להפוך אותו לבניין, אשתו של אבי לוחצת עליו לקבל את חתימת אימו, הילדים רבים עם הוריהם וכו'. ההצגה בת השעה ו20 דקות (ללא הפסקה) יכלה להתקצר.

רבקה מור בתפקיד בטי הייתה נהדרת חוץמשניראה שהיא שכחה פרט קטנטון אחד, הדמות שלה גוססת. היא הוציאה את אישיותה באופן נהדר - חזקה, עקרונית, לא מוכנה לוותר על דעותיה. אבל היא דיברה וזזה לא כמו איזה שכבר מדברים על הצוואה שלה. אני לא מכירה שום אישה שבעודה גוססת יכולה לדבר בכאלה עוצמות, לצעוק, לסתור, לריב, בקושי לקום מהמיטה. אבל זה גם אשמת הבמאי.

מיכאל הנגבי ואפרת ליפשיץ הכניסו קצת צעירות ונוער קופצני ומסעיר להצגה הזאת בתפקיד ילדיו של אבי. מיכאל הנגבי שיחק את רוני, בנו בן ה23 אבי. השחקן היה נהדר בדמות והכניס יותר אקשן וגיוון לשיחות החוזרות על עצמם במשפחה. אפרת ליפשיץ שיחקה את מאיה, המתבגרת של אבי ואשתו ירדנה. בדמותה היה גם הדבר שיש בכל דרמה טובה - בעיית אכילה. הילדה מתבגרת טיפוסים, רבה עם אמא ואבא, אוכלת "ג'אנק פוד", מקיאה, ושוב אוכלת "ג'אנק פוד"... עד שאחיה מגלה על הבעיה שלה ובדרך פלא משכנע אותה להפסיק - הקטע היחיד בהצגה הזאת שלא היה מציאותי. היא שיחקה את הדמות נהדר, חיממה לכולנו את הלב טיפה, הפסיקה להקיא, איבדה את בתוליה- בקיצור דרמה טיפוסית. 

הזוג הצעיר בטי ובעלה המנוח אהרון הוסיפו עוד משהו חביב להצגה, כשיחקו דווקא את הזוג התמים והמאוהב שאנחנו מכירים כל כך טוב מקומדיות רומנטיות. לא היה להם קטעים מרגשים, אבל אתה חייב לחייך שאתה רואה אותם מתפתחים משתי זרים שהכירו בתחנת הרכבת, וזוג נשוי שקנה את הבית הזה והתחיל לבנות אותו.המשחק של דבי יבלונקה בתור בטי הצעירה מוציא לביטוי את ההבדלים הגדולים באישיותה של האישה הגוססת, לבין הצעירה התמימה. הצעירה היא אישה שמחה ואופטימית והמבוגרת עדיין אופטימית אבל יש לה את העקשנות והביטחון שאין לדמותה הצעירה.

לסיכום - 8 מיתוך 10. למה לא 10? כי השיחות היו מאולצות וחזרו על עצמם. למה לא 0? כי העלילה הייתה מעניינת ומציאותית והמשחק והתפאורה היו מצוינים!