חנוך לוין נחשב בעיני רבים כמחזאי הישראלי החשוב ביותר, ודאג בשנה האחרונה לחייו להוציא לאור את כלל יצירותיו, כך שאחרי מותו לפני כעשור הותיר אחריו עיזבון מכובד של מחזות פרי עטו, שטרם הועלו על במות התיאטרון בארץ. לוין נחשב כמחזאי הישראלי הפורה ביותר, והוא כתב למעלה מחמישים מחזות, מהם הוצגו כשלושים בעודו בחיים, ולפני מספר שנים נמצא בעיזבונו המחזה "הרטיטי את לבי", אשר מועלה גם בימים אלו על במת התיאטרון הקאמרי, ולאחרונה הוחלט להעלות את המחזה "איחש פישר", שנמנה בין יצירותיו האחרונות. לא היה מחזאי בישראל שיצירותיו זכו לביקורות מגוונות כל כך בעיתונות, ואין ספק שיצירותיו, בין אם היו סאטירות פוליטיות ובין אם עסקו במהותו של האדם, הצליחו לעורר לא מעט מחלוקות ואף שערוריות.

"איחש פישר" מתאר את סיפורו של איחש פישר, אשר משתין לתוך האסלה בזרם דליל, ובמקביל מתבונן לצדדים, עד שלפתע נושר הקטן שלו לבית השימוש, ונשאב בזרם המים לתעלות הביוב, ונסחף אל הים. מכאן ואילך, יוצא איחש פישר למסע בעקבות הקטן שלו על מנת לחבר אותו חזרה למקום, ומסע זה מביא אותו למרחקים עד לנסיכות מונקו, שם הוא נפגש עם אצולת אירופה ועם יצורים אחרים שלא פגש בעבר.

מקריאת התקציר אני מניח שיהיו רבים שיתהו לגבי תוכנו של המחזה, והאם כדאי ללכת לצפות בהצגה זו. סוד הכתיבה המבריקה של חנוך לוין מתמצה בדיוק במחזות מסוג זה, שכן היכולת שלו לחבר בין הומור רדוד ונמוך לכאורה, אשר בא לידי ביטוי בבדיחות "פיפי וקקי", דרך הומור מתוחכם ושנון, לבין פילוסופיית חיים אשר מצליחה להותיר חומר למחשבה. דווקא הגוף, שנחשב בעיני הרוב כדבר שהינו מובן מאליו, הופך במחזה של לוין לדבר שאינו שלם, ובכך מעבר להיבט הגופני מורגש ביתר שאת ההיבט הרוחני והפילוסופי הנוגעים לתכלית חייו של איחש פישר. רוב הדמויות המרכזיות במחזותיו של לוין הם אנטי גיבורים, אשר מושפעים מדמויות אחרות בסיפור, ואין להן יכולת של ממש להביא לשינוי, אלא בדיוק ההיפך - הן הופכות למושא להתעללות ובסופו של דבר נכנעות לדמויות האחרות. יתר על כן, גם כאן מובא לידי ביטוי אחד המסרים המשמעותיים ביותר של לוין ברבות מיצירותיו - אפסיותו של האדם. עם זאת, המסע של איחש פישר בעקבות הקטן שלו מזכיר את מסעו קובליוב בעקבות אפו במחזה "החוטם", אשר מוצג בימים אלו בתיאטרון הבימה בהתבסס על מחזהו של ניקולאי גוגול. למרות הדמיון לכאורה והקשר המובהק בין הגוף לבין הגשמיות, "איחש פישר" בולט בזכות כתיבתו הייחודית של לוין, אשר מעצימה אבסורד זה.

רוני פינקוביץ' ביים את ההצגה ברוחו המוכרת של חנוך לוין, ומי שיצפה בה יהיה בתחושה שחנוך לוין ביים את ההצגה בעצמו. בחירת החלל של אולם קאמרי 3 הייתה מצוינת ומתאימה ביותר לתיאור מסעו של איחש פישר, וזאת באמצעות שימוש בכיסאות מסתובבים ובעובדה שחלל הבמה מחולק למספר אזורים. המעבר של הדמויות בין אזורים אלו מביאים את קהל הצופים להתחקות אחרי תנועת הדמויות באמצעות שימוש בגוף, ובכך הקהל עובר מסע דומה לזה שעובר איחש פישר בעקבות הקטן שלו, כך שהדבר מעורר הזדהות. כמו כן, פינקוביץ' יצר הצגה שמחד מביאה את הצופים לגלגל עיניים, למבוכה ופזילה לצדדים, ומאידך יוצרת לא מעט רגעים קומיים, אשר מקורם בשפת גוף של הדמויות, ואף מביאה את הצופים להרהר בפילוסופיית החיים הלוינית, אשר בעיניי מלאה באמת שעל פי רוב לא נעים לשמוע, ואולי זהו המקור לכך שסביר להניח שלא כל צופה ייהנה מההצגה.

אורנה סמורגונסקי שעיצבה את התפאורה ואת התלבושות יצרה שני קטבים ברורים - האחד מייצג את הפשוט ואת הבסיסי, ואילו השני מייצג את המאווים ואת המחוזות הרחוקים שהינם בגדר בלתי מושג.  בסופו של דבר שני קטבים אלו, למרות היותם מנוגדים, ממחישים את היעדר התכלית בחייו של איחש פישר. קרן גרנק עיצבה תאורה מתאימה, אשר האירה את חלקי הבמה הרלוונטיים, ולכך התווספה המוסיקה של יוסי בן נון והדרכת התנועה של רננה רז שהותאמו במדויק לעלילה ולמצבן של הדמויות.

שמואל וילוז'ני בתפקיד איחש פישר מגיש את אחד התפקידים הטובים ביותר שלו עד כה. הוא מעצב היטב דמות מעוררת רחמים ונוגעת ללב. העובדה שהוא מאבד חלק מגופו ובמיוחד את הקטן שלו, מביאה אותו למסע פיסי ולמסע רוחני בנבכי הנפש בעקבות משמעות לחייו, והוא מביא לידי ביטוי את תחושת ההחמצה שלו ואת התחושה שללא האיבר הוא כאין וכאפס. זאת ועוד, וילוז'ני ממחיש בשפת גופו את מצבו הנפשי והגופני של איחש פישר, ובכך יוצר דמות אמינה ומעוררת הזדהות על אף שהיא מגוחכת ולכאורה מנותקת מהצופים.

קרן מור מגלמת בהצגה את פרנבחצ'ה, את פזזמוטרא ואת נסיכת מונקו, וסגנון משחקה מדויק ומתאים היטב לדמויות שהיא מגלמת. פרנבחצ'ה ופזזמוטרא כקרובות משפחה אשר מתגוררות רחוק אחת מהשנייה מתגלות כאגרסיביות, שתלטניות, אכזריות וסדיסטיות, והדבר משתקף גם במראה החיצוני שלהן. יחד עם זאת, נסיכת מונקו מביאה לידי ביטוי תכונות דומות, אולם במראה חיצוני שלכאורה מנוגד לחלוטין.

מוטי כץ בתפקיד הדוב משה ובתפקיד אקירא מגלם תפקידים שונים זה מזה, ומביא לידי ביטוי מחד את אטימות הממסד ואת מהותה של הבירוקרטיה, ומאידך את היותו קורבן להתעללות נפשית מצדה של פזזמוטרא. ערן שראל גילם בהצגה את חומבטוחס, את צ'יליבובקה ואת גסטון, והמחיש באופן ראוי לשבח את הפער שבין היותן של דמויות אלו מלאות בעצמן ונרקיסיסטיות, לבין היותן קורבן להתעללות מצד המין הנשי ואת כניעתן המוחלטת אליו. כמו כן, אלברט כהן בתפקיד ברונכוס הדייג גילם את הדמות באלגנטיות ובאופן שובה לב, והדבר הובא לידי ביטוי בכך שלא דרש תמורה בגין הסיוע לאיחש פישר.

עוד משתתפים בהצגה סיימון קריכלי (טבח, מלצר, משרת) ויוסי רחמני (האפוטרופוס הכללי של מונקו, מלצר, משרת).

סיכום : מחזה עם חומר רב למחשבה בביצוע כובש של השחקנים. חובבי חנוך לוין - מומלץ בחום!