הרעיון הבסיסי ל"סיפור הפרברים", אחד ממחזות הזמר המוכרים והפופולריים ביותר בכל הזמנים, עלה לראשונה בשנות הארבעים בפגישה בין ג'רום רובינס - במאי, כוריאוגרף ומפיק שעמד מאחורי הצלחות כמו "כנר על הגג" - לבין המוסיקאי לאונרד ברנשטיין, והשניים היו מעוניינים ליצור גרסת מחזמר אופראית ומודרנית ביחס לאותה התקופה למחזהו הנודע של ויליאם שייקספיר "רומיאו ויוליה". לאחר עבודה משותפת עם ארתור לורנץ, שעיבד את סיפורם של זוג האוהבים מורונה באיטליה לסיפורם של זוג האוהבים מניו יורק כשברקע מתנהלת מלחמת כנופיות הנוער של הפורטוריקנים ושל האמריקאים. ברנשטיין הלחין מוסיקה שהיוותה באותה ימים אבן דרך בהתפתחות המחזמר האמריקאי, שכן המוסיקה של "סיפור הפרברים" משלבת בין מרכיבים מהמוסיקה הקלה לבין מרכיבים מהמוסיקה הקלאסית ומהאופרה. סטיבן זונדהיים, שבזמנו עוד לא יצר מחזות זמר משלו ואילו כיום נחשב כאחד היוצרים החשובים בז'אנר המחזמר האמריקאי, כתב את הפזמונים למוסיקה הנפלאה והסוחפת של ברנשטיין, וכתוצאה מכך נוצרו שפע של להיטים : "Tonight", "America", "I Feel Pretty", "Maria", "Something's Coming", "Somewhere", "One Hand, One Heart", אשר רבים מהם אף זכו לביצועים בפני עצמם ע"י טובי הזמרים. יותר מיובל שנים לאחר יציאת הסרט הקלאסי לאקרנים ושנה לאחר ביקורה של ההפקה הנוכחית מברודווי באופרה הישראלית, עולה המחזמר בבית צבי בביצועם של תלמידי השנה השלישית והשנה השנייה.

המחזמר מתאר את סיפור אהבתם הטהורה של טוני האמריקאי ושל מריה הפורטוריקנית, אשר נפגשים במקרה ברקע למלחמות כנופיות הנוער של ניו יורק, אשר מלאה בגזענות ובדעות קדומות. הסוף הטראגי בסיפורם של רומיאו ויוליה, אשר כולל התאבדות משותפת, הוחלף בסוף טראגי שבו טוני נרצח, ואילו מריה ממשיכה לחיות תוך שהיא מאשימה את החברה במותו של טוני עם זיק של תקווה לעולם טוב יותר בעתיד. ייתכן, שרבים כיום רואים בסיפור האהבה ממבט ראשון שהופכת בלתי אפשרית, כלא רלוונטי לתקופתנו. ברם, דווקא בצל החברה הגזענית בה אנו חיים כיום, כאשר מוצא, לאום ודת הופכים לאבן נגף ביחסים בין בני זוג, נראה כי מדובר בסיפור שלא נס ליחו, גם אם אבדה האמונה באהבה ממבט ראשון.

"סיפור הפרברים" כמחזמר חשוב בתולדות המחזמר בכלל ובתולדות המחזמר האמריקאי בפרט, כולל שילוב מאוזן ומדויק של שלושת היסודות של המחזמר : משחק, שירה וריקוד, והוא דורש מהשחקנים מקצוענות יוצאת דופן בכל אחד מתחומים אלו. למעשה, כל סטייה מהאיזון ההרמוני בין יסודות אלו מפרה את שלמותו של המחזמר, והמוסיקה הסוחפת של ברנשטיין בצד הסיפור בהשראת שייקספיר מבהירים אף יותר את הצורך בצוות שחקנים בעלי יכולות גבוהות במיוחד. הבמאי מיכה לוינסון ביצע מספר שינויים בסדר השירים במחזמר (על אף שלטעמי לא היה צורך בכך), והביא להישג בימתי מרשים ומעורר כבוד, שכן מדובר במחזמר תובעני שהעלאתו במסגרת לימודי משחק אינה עניין של מה בכך. חשוב לציין, כי ביחס להפקות רבות המועלות בבית צבי, המחזמר כלל חזרות אינטנסיביות וממושכות, ועל כן התוצר הסופי נראה על פניו מלוטש ואיכותי. עוד יצוין, כי הבחירה להשתמש בתרגום של אהוד מנור הייתה בעיניי לא נכונה והיה צורך לרענן את התרגום, וזאת היות שמדובר בתרגום שאמנם נאמן לכאורה לטקסט המקורי, אולם בשילוב עם המוסיקה בחלק ניכר מהשירים הוא הופך ללא מדויק.

יחד עם זאת, בעיניי שאלת העלאת מחזמר כמו "סיפור הפרברים" במסגרת כזו הינה מורכבת הרבה יותר, ואני בספק אם זו הייתה בחירה נכונה. המוסיקה שהלחין ברנשטיין, כאמור, הושפעה בין השאר מהמוסיקה הקלאסית ומהאופרה, וכפועל יוצא מכך היא דורשת שימוש בתזמורת שיש בה ייצוג לכל אחד מכלי הנגינה ואף יותר מכך. בהפקת בית צבי נעשה שימוש בחמישה נגנים : אסף פינקלשטיין (פסנתר), איתי שמעוני (קלידים ומחשב), רומן סטניסלבסקי (כלי נשיפה) ושליו נאמן (כלי הקשה), תחת ניהולו המוסיקלי של רוני וייס. המוסיקה נשמעת טוב לפרקים, ולעתים טוב מדיי ביחס להרכב בהיקף כזה, ועל כן ברור שנעשה שימוש נרחב במוסיקה מוקלטת ובתכנותי מחשב. כמו כן, ניכר כי מרכיבים רבים בבימוי של לוינסון ובכוריאוגרפיה שעיצב יאיר ורדי מקבלים את השראתם מההפקה הנוכחית המועלית בברודווי (שאף היא קיבלה את השראתה מהכוריאוגרפיה המקורית של ג'רום רובינס), ומי שזכה לצפות בה לא יתקשה לזהות את הדמיון הרב. לעניות דעתי, דווקא מחזמר כמו "סיפור הפרברים" מאפשר מעוף ויצירתיות בעיצוב הבימתי, ולא היה כאן ניסיון לבחון גבולות חדשים, גישה שדווקא עשויה להתאים לבי"ס לאומנויות הבמה, אלא הייתה כאן בחירה בגרסה מוכרת ובטוחה לכאורה. עוד בהקשר התנועתי, ניכר כי היה מקום ללטש את קרבות הבמה בהנחיית גנדי בביצקי, שכן הם נראו לא אמינים דיו.

ערן עצמון עיצב תפאורה פשוטה, אשר סיפקה את צרכיה של ההצגה, והבימוי של לוינסון יוצר מעברים זורמים בין התמונות השונות, אשר מתרחשות במקומות שונים. ברק חודריאן עיצב תלבושות מצוינות, אשר התאימו באופן מיטבי לאופנה בתקופה המדוברת. עמיר ברנר עיצב תאורה טובה, אולם היות שהיא לא הופעלה כהלכה, היא פגעה בתמונות רבות בהן הבמה הייתה מוחשכת.

נדמה כי השחקנים, שנמנים כאמור על תלמידי השנה השלישית ועל תלמידי השנה השנייה, חזקים במיוחד בכוריאוגרפיה, ולמעט חריקות בודדות הריקודים מבוצעים באנרגטיות ובתזמון מדויק של כלל הנוכחים על הבמה. יחד עם זאת, כאשר בוחנים את המקהלה בהדרכתו של דניאל שוורצמן, נדמה כי כאן דווקא גילו המשתתפים חולשה משמעותית, שכן הביצועים הקבוצתיים לרוב אינם הרמוניים, מה גם שחלק מהשחקנים אינם מצליחים לשלב בין הריקוד לבין השירה, והתובעניות של כל אחד ממרכיבים אלו לחוד, מביא להתנשפויות קולניות, וברור כי הסאונד הלוקה בחסר לא תרם לכך. במיוחד צרם הביצוע של השיר "Tonight" בהרכב הקווינטט, שבו הפרדת הקולות הייתה בעייתית, והם נשמעו באנדרלמוסיה ובחוסר תיאום. הביצועים הקוליים שאינם במסגרת מקהלה תחת הדרכתה הקולית של דוקי עצמון היו טובים בחלקם, אולם לרוב הייתה לי תחושה שהטקסט הנוגה ומלא הקסם של זונדהיים לא מצליח לגעת עד הסוף. זאת ועוד, לוינסון בחר עבור הפורטוריקנים שימוש במבטא ספרדי ודרמטי, אולם השחקנים ע"פ רוב אינם מאמצים את המבטא בעקביות, והדבר כמובן מעכיר על ההצגה.

עדי שיר בתפקיד טוני עשה עבודה טובה לפרקים, ויכולותיו הקוליות באות לידי ביטוי בעיקר בטונים הגבוהים, אולם בטונים הנמוכים שירתו נשמעת סתמית ואינה מצליחה לרגש או לגעת ללב. הדבר מודגש ביתר שאת בשירים כמו "Maria" ו- "Somewhere" שאמורים להיות בלדות נוגות ומרגשות, אך גם בשירים כמו "Something's Coming" שאמורים להביא לידי רגשות של התלהבות ושל ציפייה. מבחינה משחקית קשה לומר ששיר עשה עבודה טובה, ולאורך רוב ההצגה סגנון משחקו אינו משרה אמינות.

נועה כרמל בתפקיד מריה מתגלה כזמרת טובה בביצועים שלה לשירים, ויש לה קול גבוה ודק, אשר מתאים לתפקיד. עם זאת, לעתים נשמע שבטונים הגבוהים היא נוטה לצווח מעט, ושירתה הופכת ללא מובנת, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בשיר "I Feel Pretty". מבחינה משחקית היא הייתה טובה והביאה לידי ביטוי את עדינותה ואת תמימותה של מריה, את רצונה להתבגר ואת השתייכותה לדור חדש שנקי מדעות קדומות.

עומר זימרי בתפקיד ריף וליאור גלרון בתפקיד אניטה הם הצלעות החזקות של ההצגה, ושני תפקידים אלו בד"כ מצליחים לגנוב את ההצגה, אולם במקרה זה נדמה שההצגה נשענת עליהם, שכן שניהם שולטים היטב בשירה, בריקוד ובמשחק, ומגישים משחק אמין ומוקפד. בנוסף לכך, שניהם השחקנים הבודדים בהצגה שמקנה לכל מילה ומילה בטקסט משמעות תיאטרלית ופעולה משחקית. מעבר להיותו של זימרי רקדן מצוין ובולט הוא גם מתגלה כזמר נפלא, וגם אם אינו מגיע לשיאים בשירה, עדיין מדובר בתוצאה מרשימה. גלרון מביאה לידי ביטוי נשיות רבה, ושפת הגוף שלה מדגישה את יצריותה ואת מיניותה של אניטה. לעומתם, דווקא רן גוזי בתפקיד ברנרדו היה מאכזב, ולא הצליח לצקת את הכריזמה הנדרשת לתוך דמותו של מנהיג כנופיית הפורטוריקנים, מה גם שלא שר היטב, אם כי התבלט בריקוד.

עוד משתתפים בהצגה : פאולו אדוארדו מואורה, ישראל גולדרס, צחי לוק, הראל אלקלעי, אושר בית הלחמי, לירי אור, מורן רוזן, יעל יקל, נופר ברקול, ירדן מרחבי, תמר בטלהיים, לירון ויגדור, שירן לגזיאל, אביב מדר, עידן שמי, יוגב חיים, לואיס דיאז, עידו שנון, עפרי גרין, אדר חזן, אורטל אוחיון, ויטה חולדוני, דור אוחיון, מורן זפרני, סיון כהן, אסף בן לולו, מתנאל בראשי, אפי מרדכי ודניאל סטופין.

סיכום : הפקה איכותית ביחס לבית ספר לאומנויות הבמה, ועם זאת יצאתי בתחושה של החמצה.