אומרו לי שזה מחזה קשה, שלא אבין אותו, שהוא מסובך, שלדמויות יש עומק. אז שבאתי לראות את גן הדובדבנים של אנטון צ'כוב בתיאטרון החאן הכנתי את עצמי ללילה קשה. קראתי על ההצגה - היא כמעט שעתיים ללא הפסקה, הצגה מרובת שחקנים ודמויות, ולכל דמות, 3 שמות. אבל הופתעתי, ובגדול. ההצגה ה"טראגית" הייתה מלאת צחוקים ובדיחות.

ההצגה מתרחשת ברוסיה של ראשית המאה ה20. באותה תקופה אחרי שחרור העבדים והמשרתים של האדונים בעלי האחוזות. בעלת אחוזה ואחיה חוזרים לאחוזה שלהם, רגע לפני שהם צריכים למכור אותה ואת גן הדובדבנים שלידה בגלל החובות הרבים שלהם. איכר לשעבר, שהשתחרר מלעבוד באותה אחוזה והתעשר שמר על קשרים טובים אם בעלי האחוזות, ועכשיו הוא מנסה לייעץ להם איך להציל את האחוזה. אבל הדבר דורש מהמשפחה, הכוללת את בעלת האחוזה, אחיה, ושתי בנותיה, לכרות את גן הדובדבנים האהוב. והמשפחה, שלא קולטת את רוע המצב, בעיקר בעלת האחזוה מסרבת. בין הדמויות גם סטודנט, חבר של המשפחה, וחמישה משרתים.

זאת סוג ההצגה מהסוג הזה שלא קורה בה כלום. זה לא שהשחקנים יושבים על הבמה ובוהים בתקרה. פשוט ששם דבר לא ממש השתנה מתחילת ההצגה לסופה. אני לרוב בורחת מסוג ההצגות או הסרטים האלה. כל פעם שהציעו לי ללכת להצגה מהסוג הזה קודם, לא הסכמתי. אבל הפעם, חרגתי מדרכי, כי צ'כוב כתב את זה, אז אולי זה עדיין מעניין. ואני נפתחתי לעולם חדש! ההצגה הייתה כזאת מצחיקה, ואתה כל הזמן מרגיש שדברים קורים. שיצאתי מהאולם, וחשבתי על ההצגה טיפה, פתאום הבנתי שבאמת לא קרה כלום. ההצגה עברה בכיף, והיה בה מתח, אפילו שכלום לא קרה. בקיצור, מתאים לכל אחדף גם אם הוא לרוב לא הולך להצגות כאלה.

אנטון צ'כוב, בזמנו, הגדיר את המחזה כ"קומדיה טראגית". המבקרים, או מה שלא היה לפני 200 שנה, לא מצאו את הצחוק בהצגה, והשאירו רק את ה"טראגית". אף אחד כנראה לא העז לערער על מה שקבעו הגאונים לפני 200 שנה, וההגדרה ה"טראגית" נשארה עד היום. זה לא שאני היחידה שצחקתי באולם, כולם צחקו. וזה לא היה עיבוד, אלא הם אותם בדיחות שהצחיקו (או לא הצחיקו) את ה"מבקרים" מלפני 200 שנה. בקיצור, אם יגידו לכם, טראגדיה, ארל תאמינו. כי זאת קומדיה all the way. ואתה לא מקרגיש את הדברים העצובים יחסית שקרו לדמויות אני ראיתי הצגות שהגזימו כל דבר עצוב טיפה, וההצגה יצאה טראגית, למרות שהיא לא הייתה כזאת עצובה.

הביצוע היה נהדר! כל הצוות היה מצוין, דרמטי שצריך, קומי שצריך. טיימינג נהדר. אני בעיקר אהבתי את ארז שפריר ששיחק את לאונרד, אחיה של בעלת האחוזה.  הדמות שלו היא גיי, ואת זה צ'כוב לא תכנן. הדמות שצ'כוב כתב היא גיי סטריאוטיפ, אבל הוא כתב את זה לפני שהיה בקובל לעשות דמות גיי, ובכלל לא היה סטריאוטיפ של גיי שהוא כתב את זה. תיאטרון החאן החליט להוסיף את העובדה שהדמות גיי ומחזה. לא היה שום שינוי באישיות, פשוט המיניות שלו הייתה מוצהרת. בקיצור, היה מצוין. הנאומים המלאי להט רצינות (מצחיקה) על הארון, או עץ, או כל דבר אחר.

גם אהבתי את לאורה ריבלין בהצגה, ששיחקה את התפקיד הראשי. היא הייתה הדמות היחידה שהביאה את העומק שציפיתי ממנו בהצגה. האישה שהיא בעצם, קצת על סף שיגעון. חייה באשליות, חושבת שיש לה כסף לכולם. וכל הזמן נותנת כסף או מבזבזת כסף, הייתי אומרת שיש לה מקרה קשה של שופוהולק, אבל זה יותר מזה. היא נותנת לכל מי שמבקש ממנה כסף. אבל היא גם ילדותית, ונוסטלגית, ויש בה הרבה אנושיות. אבל היא יודעת גם להצחיק, וגם לבכות. כמו שאמרתי, הדמות הכי עמוקה בהצגה. היה גם משולש אהבה מאוד משעשע בין 3 עובדים. הם היו מסודרים לפי סדר "יורמיות" שלהם. היה את מנהל החשבונות המפוזר, הידוע בשם ,אסון טבע. שהוא מאוהב בדונישה המשרתת הצעירה, שהוא הציע לה נישואין. היא בכלל מאוהבת ביאשה, המשרת הצרפתי השלישי. המשרתת נראית מגניבה ואדישה ליד מנהל החשבונות המגושם, אבל שהיא ליד יאשה היא הופכת להיות תלותית ופתטית.

לסיכום: הצגה נהדרת! לכולם! גם לחובבנים