המחזה "הקמצן" מאת מולייר, המחזאי הצרפתי הידוע, מוכר לרבים מלימודי הספרות בחטיבת הביניים, ולמעשה הקומדיה הקלאסית שנכתבה בסגנון הקומדיה דלארטה במאה ה- 17 מעולם לא חדלה להיות רלוונטית. בנוסף לכך, דמותו של הרפגון הפכה להיות אחת הדמויות המוכרות והחריפות ביותר בקומדיות הקלאסיות, ובאמצעותה מולייר מתח ביקורת חברתית על תכונת הקמצנות שאפיינה מבוגרים רבים בצרפת, אשר סירבו בכל תוקף להינות מכספם, אלא רצו לשמור אותו ליום הלא נודע.

בימים אלו עולה בבית צבי ההצגה "הקמצן" בהשתתפותם של תלמידי השנה השלישית, ויצוין כי בשנה החולפת מחזותיו של מולייר זוכים להעלאות מחודשות בתיאטראות בישראל, והמחזה "טרטיף" מוצג בתיאטרון גשר, המחזה "מסייה דה פורסוניאק" מוצג בתיאטרון הבימה, המחזה "החולה המדומה" מוצג בתיאטרון באר שבע והמחזה "תעלולי סקפן" מוצג בתיאטרון החאן, והאחרון אף זכה בפרס התיאטרון הישראלי עבור הקומדיה של השנה. מחזותיו של מולייר עסקו בעיקר בסוגיות חברתיות, אשר ככל הנראה ימשיכו לאפיין את החברה בכל זמן ובכל מקום, ולכן הם זוכים להצלחה בד"כ, והדבר כמובן תלוי בימוי, שכן סגנון הכתיבה הייחודי של מולייר מאפשר לבמאים להביא לידי ביטוי את יצירתיותם ואת חשיבתם המקורית, אולם הדבר יכול להיות גם לרועץ.

סיפור המחזה מעמיד במרכזו את הרפגון הקמצן בן ה- 50, אשר שני ילדיו הבוגרים אליז וקליאנט מעוניינים להתחתן עם בחירי לבם. יחד עם זאת, קמצנותו של הרפגון מביאה אותו להחלטה לפיה ילדיו ינשאו לאלמן עשיר ולאלמנה עשירה, ואילו הוא עצמו יישא לאישה את מריאן היפה, שבה חושק בנו קליאנט. הרפגון מסתיר בתיבה 30 אלף פרנק והוא שומר עליה בקנאות, אולם התיבה נגנבת ע"י משרתו של קליאנט, אולם ולר, אהובה של אליז ומשרתו של הרפגון, מואשם בגניבה ומובא אל בית המשפט. לבסוף, קליאנט מודה שהתיבה עם הכסף אצלו, ומוכן להחזירה לאביו בתנאי שיאפשר לו ולאחותו להינשא לבחירי לבם.

גילי אמיתי בחר לביים את ההצגה בעיבוד מודרני ועכשווי, כאשר הקרנות וידאו על מסך ברקע הבמה שערך רן אזולאי מלוות את ההצגה לכל אורכה. אמיתי הוסיף להצגה שימוש במצלמות אבטחה להעצמת הפראנויה של הרפגון, ואף השתמש בפייסבוק בעולם ההיכרויות. מאחר שהמחזה כתוב באופן מובהק בסגנון הקומדיה דלארטה, ההתעלמות מכך הייתה לדעתי טעות, והדבר פגם באופן משמעותי באיכותה של ההצגה. בנוסף לכך, הנוסח העברי של הנפלא של נתן אלתרמן, אשר היה משתלב היטב בהפקה קלאסית, אינו מתאים כלל ועיקר לתפיסת הבימוי, והשחקנים מדקלמים את הטקסט באופן מכני לחלוטין, כך שהדבר נראה ונשמע מגוחך למדיי ולא אמין בעליל. הדמויות שעיצב מולייר הינן בעלות עומק ומאפשרות לכאורה לכל שחקן ולכל שחקנית להפוך את הדמות למפגן משחקי מרשים, אולם לא כך הדבר בהצגה זו. עוד יצוין, כי התפאורה והתלבושות שעוצבו ע"י עלי וילדמן קפלן אמנם התאימו לתפיסת הבימוי ביסודן, אולם לדעתי היו בעייתיות במיוחד, מה גם שלא התאימו לחלק מהשחקנים בצורה מיטבית מבחינת מימדיהן.

במרכז ההצגה מוצב השחקן אפי מרדכי בתפקיד הרפגון, והוא מצליח להיות נרגן ולהביא לידי ביטוי את קמצנותו הבלתי נסבלת, גם במחיר אושרם של ילדיו. יחד עם זאת, לעתים חשתי שהוא לוחץ יתר על המידה, ואילו במקרים שבהם היה מקום להפגין דמות מוחצנת על גבול הקריקטורה, הדבר לא בא לידי ביטוי. כמו כן, העובדה שהרפגון בן 50 חוזרת על עצמה מספר פעמים במהלך ההצגה, ובעיניי היה מקום להתאים את המראה החיצוני של מרדכי לגיל זה, שכן הדבר לא נעשה באופן מספק.

כאמור, מרבית השחקנים בהצגה לוקים בדקלום של הטקסט ובשפת גוף מאולצת למדיי, אשר אינה מצליחה להשתלב עם הטקסט או עם הדמות, אלא בדיוק להיפך - בולטת בהיותה זרה לחלוטין. כבר מהתמונה הראשונה בה ולר ואליז אובדי עצות ביחס לרצונם לממש את אהבתם, ברור לגמרי כי ישנה בעיה מהותית בהצגה הן מבחינת הבימוי והן מבחינת המשחק, והדבר בא לידי ביטוי גם בהמשך אצל שאר השחקנים. היחידה אשר מצליחה להביא לידי ביטוי דמות של ממש היא אנה צ'רנוב צניני בתפקיד פרוזין השדכנית, והיא מפגינה את אישיותה הצבעונית תוך התאמת האינטונציה ושפת הגוף.

עוד משתתפים בהצגה : אבירם קליך בתפקיד קליאנט, ברקת מופקדי בתפקיד אליז, אסף בן לולו בתפקיד ולר, יפעת מאור בתפקיד מריאן, אבי גבריאלוב בתפקיד מר אנסלם, דניאל סטופין בתפקיד מר ז'אק, הראל אלקלעי בתפקיד לפלש, יונתן משעלי בתפקיד מר סימון, יהודה אברון בתפקיד למרלוש, פז לזר בתפקיד ברנדוואן, שלי קירה בתפקיד מרת קלוד, מתנאל בראשי בתפקיד קצין המשטרה וזוהר גלבוע בתפקיד עוזר קצין המשטרה.

סיכום : מולייר לא היה נהנה, ואני התקשיתי להחזיק מעמד עד סופה של ההצגה.