משפחת בנאי הטביעה חותם עמוק על התרבות הישראלית, ובמהלך השנים רבים מבני המשפחה ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מהתיאטרון, מהמוסיקה, מהבידור, מהקולנוע ומהטלוויזיה. יוסי בנאי, אשר ז"ל הלך לעולמו לפני כחמש שנים הותיר אחריו תרומה אדירה לתרבות הישראלית כיוצר, כקריין, כשחקן, כבמאי, כזמר, וכל אלו זיכו אותו גם בפרס ישראל בשנת 1998, ולא בכדי נכתב ע"י ועדת הפרס : "יוסי בנאי מבטא בכישרונותיו, באישיותו, בעולמו היצירתי את השילוב המיוחד של שחקן, במאי, כותב ואיש הבימה הקלה. בסיפור חייו פוגשים אנו דובר ססגוני של הוויה ישראלית, ומייצג נאמן של אומנות הבימה בת שנותו. לכל אורך דרכו בסמטאות ילדותו בירושלים ועד כתיבת המערכונים של הגששים, דרך גלריה רחבה של דמויות מהעולם הקלאסי, מוליך אותנו בנאי בכישרון, באומנות ובפשטות למחוזות מרתקים, קרובים ורחוקים". מעבר לעובדה שפעל שנים ארוכות בתחומים שונים, נדמה כי סגנונו הייחודי והאמירה האישית שלו כיוצר הם אלו אשר היו אחראיים להיטמעותו בזיכרון הציבורי הישראלי, מה גם שהוא אחראי לביטויים רבים שהפכו לשגורים בלשון העברית ולשירים ולמערכונים שמעולם לא חדלו להיות רלוונטיים.

בשנת היובל לבית צבי, ביה"ס הגבוה לאומנויות הבמה, החליטו להעלות מופע מחווה ליוסי בנאי, אשר רבים רואים בו כאחד מגדולי האומנים הישראליים אי פעם, ובמופע "מרוב אהבה" בו משתתפים תלמידי השנה השלישית מבוצעים מערכונים ושירים אשר בוצעו או נכתבו ע"י בנאי. במסגרת המופע מבוצעים שירים ממיטב הקלאסיקה של בנאי : "אהבה בת עשרים", "ספירת מלאי", "מי אוהב מילים גסות", "יש חור בדלי", "ערב עירוני", "שיכור ולא מיין", "טלפונים", "אף אחד לא קם", "אני וסימון ומואיז הקטן", "הצ'ופצ'יק של הקומקום" ועוד רבים וטובים אחרים.

הבמאי הצעיר עידו רוזנברג יצר ברגישות ובתבונה רבה מופע מכובד ומרשים, וניכר כי הדריך היטב את הרכב השחקנים, ולמעשה רוזנברג מצליח לאזן במדויק בין פשטות לבין תחכום, בין נאמנות לביצוע המקורי לבין פרשנות אישית ועכשווית, בין שירים מרגשים לבין שירים מבדרים ובין מערכונים ביקורתיים לבין מערכונים משעשעים. יתר על כן, בדומה לבנאי עצמו, הוא מצליח להעניק חשיבות ומשמעות לכל מילה ומילה מהטקסט בשירים ובמערכונים, ולמזג לתוכם את המרכיבים הבימתיים האחרים כמו התפאורה הנאה שעיצב אבי שכווי, התאורה המדויקת שעיצב יניר ליברמן והתלבושות המוצלחות שעוצבו ע"י ענבר שפירא.

רמי אוסרווסר שהיה אמון על הניהול המוסיקלי עשה עבודה מצוינת, ונדמה לי שמדובר בעבודה הראשונה שלו כמנהל מוסיקלי בתיאטרון, והוא עמד בה בהצלחה רבה, שכן הוא יצר מספר עיבודים מיוחדים לשירים המוכרים, ולצד זאת שמר על מרכיבים מהעיבודים המקוריים, והעיבוד ל"מי אוהב מילים גסות" ששילב את "הבאנרה" מתוך האופרה "כרמן" היה ראוי לציון. ההרכב המוסיקלי הנפלא בראשותו של אוסרווסר (גיטרה) כלל את דניאל עבר-הדני (פסנתר), את שחר רצנברג (תופים), את ניצן בן קאנטי (כינור) ואת עמית שטריקר (בס). מלבד זאת, יש לציין את ההדרכה הקולית הטובה של דוקי עצמון שהובילה לביצועים קוליים מוצלחים לרוב, וכן את הכוריאוגרפיה היפה שעיצבה מיטל דמארי, אשר הותאמה היטב לכל אחד מהקטעים המוסיקליים.

במסגרת המופע מתגלים מספר זמרים ושחקנים בולטים מבין תלמידי השנה השלישית. בולט במיוחד עומר זמרי כזמר, כשחקן וכרקדן, אשר מתאפיין בהבעות פנים מדויקות, באישיות כריזמטית ובקול מרשים בעל חספוס מסוים. כל אלו באו לידי ביטוי בשירים : "יוסי ויונה" ו"ביום שבו הטנגו יחזור" אותם ביצע עם דור אוחיון, "שיכור ולא מיין", "אף אחד לא קם", וכן במערכונים : "זהירות נהגת" ו"הצ'ופצ'יק של הקומקום". כמו כן, בולטת נועה כרמל כזמרת בעלת יכולות קוליות מרשימות, והביצועים שלה ל"ספירת מלאי", ל"את הלילה שלך מרגיעים" יחד עם יעל נחום ול"הבאנו שלום יחד עם דור אוחיון ועם יעל נחום - היו יפים מאוד. בנוסף, רן גוזי מגלה חוזקה משמעותית בכל הקשור לבידור ולמערכונים, והוא מטיב לעצב דמויות קריקטוריסטיות באינטונציה ובשפת הגוף המתאימות, והוא מתבלט במערכון "טלפונים" ובשירים : "יש חור בדלי" אותו ביצע יחד עם ימית אטיאס שגם מתגלה כבדרנית מצוינת, וכן ב"יוסף ג'ון ורבקה ג'ון" שביצע יחד עם אדר חזן. רוזנברג עצמו החליף את אחד השחקנים בשיר "איך את נראית" לצדה של ימית אטיאס, וניכר כי גם בזמן קצר שבו הוא נמצא על הבמה הוא מצליח לשבות בקסמו המיוחד.

עוד משתתפים במופע : ניצן ינקלוביץ' אשר ביצע את השירים "אהבה בת עשרים" ו"אל תלכי מכאן" ולדעתי היה מקום להפוך את הביצועים לעוצמתיים יותר ובכך למרגשים יותר, גלית קפויה, אורטל אוחיון, עדי שיר ויעל יקל.

סיכום : הפשטות לצד התחכום יוצרים מופע מלא קסם כמחווה לאומן יוצא דופן. מומלץ בחום!