העלאת מופע יחיד שמשלב תיאטרון ומוסיקה אינו דבר מובן מאליו, במיוחד כאשר מדובר במופע בסגנון אוטוביוגרפי, שבאופן טבעי דורש חשיפה יתרה של חייו הפרטיים של האומן המופיע. צביקי לוין, בוגר ביה"ס הגבוה לאומנויות הבמה בית צבי, העלה לאחרונה את המופע הקברטי "True Colors", שבו הוא שר קטעים מוסיקליים רבים ממחזות זמר וכן שירים שהוא אוהב באופן אישי בביצוע תיאטרלי, ואלו מחוברים זה לזה בקו עלילתי המתאר את מהלך חייו, וקושר בין העבר לבין ההווה והעתיד.

ללא ספק, צביקי לוין ניחן בכריזמה בימתית רבה, ולא כל שחקן יכול להעלות מופע יחיד, אשר יצליח לעורר עניין בקרב הקהל לכל אורכו, לפחות בהיבט המתייחס לכישרונו הרב והבלתי מבוטל כאומן וכיוצר - החל מתרגום שירים, דרך שירה, משחק והגשה ייחודית. הוא אולי אינו הזמר הטוב ביותר, אולם היכולת שלו להגיש שיר או מונולוג בדרכו המיוחדת לצד הנוכחות הבולטת, הם הערך המוסף שלו. לוין מספר במופע חלק מסיפור חייו, החל מילדותו ברעננה, דרך התבגרותו והמעבר לתל אביב, וכן דרך האהבות, האכזבות ואורח החיים התל אביבי. מלבד הקטעים שהוא קורא מיומנו האישי שנכתב בגיל ההתבגרות, הרפרטואר כלל שירים מוכרים משלל תקופות, שחלקם הגדול זכה למילים חדשות ולפרשנות חדשה, ובחלק מהמקרים הדבר נעשה בצורה הומוריסטית ויפה מאוד, ולתחושתי לוין מביא לידי ביטוי את עצמו באופן מיטבי משום שנדמה שהימצאותו על הבמה טבעית, והוא אינו מתחבא מאחורי דמויות או מסכות. בנוסף, יוזמתו של לוין ראויה להערכה, שכן גם אם מופע יחיד הוא חלומו של כל שחקן ו / או זמר, לוין הרים את הכפפה והפך את החזון ואת החלום שלו למציאות, תוך שהוא שוזר בו יצירה מקורית וחדשה, ואין זה עניין של מה בכך.

לוין אינו מסתיר את היותו הומוסקסואל, אלא בדיוק להיפך, והדבר בא לידי ביטוי בסיפור האותנטי והאוטוביוגרפי שהוא מציג. העובדה שהמופע אוטוביוגרפי וחושפני למדיי, דבר שרבים יכולים לראות בו יתרון - בעיקר בזכות הכנות והאמת הפנימית, בעיניי דווקא בעייתית, והדבר בא לידי ביטוי בשני מישורים. הראשון, הוא שמרבית התכנים נוגעים לקהילה ההומוסקסואלית, וכאלו שאינם מעורים בכך יתקשו להבין בדיחות פנימיות רבות, ועל כן לטעמי המופע מגביל את עצמו לפלח מוגדר באוכלוסייה, כך שעם מיצויו - המופע יתקשה למצוא קהל. השני, הוא שהמופע בועט, מתריס וחושפני, ולעתים חושפני מדיי, ונדמה לי שכאשר נשמר גבול מסוים בין הצופה בקהל לבין האומן, ישנו מרחב תמרון מחשבתי גדול יותר עבור הצופה, שבו הוא יכול להפליג באופן עצמאי, וכאן גבול זה היטשטש לחלוטין.

לצדו של לוין עמלו על המופע שלושה מוסיקאים שבראשם עידו מנור, שהיה אחראי על הניהול המוסיקלי הנפלא ועל הנגינה בפסנתר, וכן רומן סטניסלבסקי (כלי נשיפה) ומתי גלעד (קונטרבס). מנור העניק לשירים גוון חדש ורענן, שמתאים לאווירתו של המופע, וחלוקה בין כלי הנגינה הייתה מצוינת.

סיכום : בזכות הכישרון ועל אף התכנים השנויים במחלוקת.