התיאטראות בישראל בשנים האחרונות הצליחו למשוך לתוכם מאות אלפי צופים, ונדמה שבילוי שהיה לפני כמה מאות שנים נחלתם של האצילים ושל העשירים בלבד, הפך בשנים האחרונות לנחלת הכלל. אין ספק, שהשינוי שחל בתפיסת התיאטרון בישראל במיוחד בעשור האחרון, הפך אותו לנגיש עבור כולם, אולם מלבד הירידה במחירי הכרטיסים, השינוי המשמעותי יותר היה בבחירת הרפרטואר. גם התיאטראות הגדולים בישראל - הקאמרי, הבימה ובית ליסין - נאלצו להעלות מחזות בינוניים ובידוריים וללהק לתפקידים ראשיים שחקנים וידוענים שנתפסים כאהובים ע"ע הקהל, והצגות אלו הפכו לרוב שלאגרים, ובכך הצליחו התיאטראות לשרוד כלכלית בצל הקיצוצים התקציביים. יחד עם זאת, עבור חלק מהתיאטראות, מי יותר ומי פחות, עמד החזון שהיה אמור להוליך אותם לאורך הדרך, שכלל העלאת מחזות מגוונים, שגם אם לא יביאו להצלחה קופתית, עדיין יוכלו להיות בעלי ערך אומנותי רב. ברם, נדמה שתעוזה של ממש הפכה בשנים האחרונות לנחלתו של הפרינג' בלבד, ובמציאות שבה הצגה אינה נחשבת למוצלחת אם לא חצתה את רף 100 ההצגות, הדבר בולט אף יותר.

יוזמה מבורכת שיצאה לדרך לאחרונה היא קבוצת התיאטרון תהל, אשר במסגרתה פועלים כעשרים שחקנים בוגרי ביה"ס הגבוה לאומנויות הבמה בית צבי, ומלווה אותה גרי בילו, מנהל בית צבי לשעבר. הקבוצה שמה לה למטרה לעסוק בחומרים שאינם מקבלים ביטוי בתיאטרון הישראלית הן מבחינת מחזות קלאסיים והן מבחינת מחזות מודרניים, ויוזכר כי רק לפני שנה הקימו עודד קוטלר ולאורה ריבלין את קבוצת עבודות תיאטרון, אשר הייתה בעלת חזון דומה, והעלתה בזמנו את ההצגה "מסיבת יום הולדת". חשוב לציין, כי קבוצת התיאטרון הוקמה כעמותה בעלת הנהלה ציבורית, ולפי שעה היוצרים והשחקנים שפועלים במסגרת הקבוצה עובדים בהתנדבות מבלי לקבל שכר, כאשר כל הצגה עולה למספר הצגות מצומצם. יתר על כן, במציאות שבה ישנם בשוק שחקנים רבים, שרובם צעירים בתחילת דרכם המקצועית, בעיניי ישנה חשיבות גדולה ליוזמה זו, שכן היא מאפשרת לשחקנים להיחשף לקהל במגוון של תפקידים, ועצם העשייה, גם אם אינה כוללת תשלום, היא בעלת ערך רב.

ההצגה הראשונה שמעלה קבוצת התיאטרון היא "בעקבות הזמן האבוד" ע"פ הרומן מאת הסופר והמבקר היהודי-צרפתי מרסל פרוסט, אשר נחשב בזכות יצירותיו כאחד מגדולי הסופרים הצרפתיים במאה העשרים. הרומן עובד לבמה ע"י הרולד פינטר ודי טרוויס, ובמקרה זה לא מדובר במשימה מובנת מאליה, שכן הרומן עצמו הוא בן שבעה כרכים, מעל 3,000 עמודים, ומופיעות בו מעל 2,000 דמויות שונות, ועל כן השניים בחרו תמונות מסוימות מהרומן באופן קפדני למדיי. במסגרת היצירה פרוסט עסק במגוון נושאים, אולם הניתוח וההתעמקות שלו באהבה ובמיניות בולטים במיוחד, והעובדה שיצירותיו עוסקות גם ביחסים הומוסקסואליים אינה פשוטה לכשעצמה לאור התקופה השמרנית יחסית שבה פעל. במהלך חודש מרץ 2011 תעלה קבוצת התיאטרון תהל שני מחזות נוספים - "לצאת נקי" מאת קווין אליוט ו"קיץ אחרון" מאת ג'יין צ'יימברס, ושני מחזות אלו אף הם עוסקים במיניות ונוגעים בהומוסקסואליות. בהקשר זה אומר, שלטעמי אכן מדובר במחזות שבימינו לא ימצאו את מקומם בתיאטראות הרפרטואריים, ולמרות זאת בעיניי ישנה בעייתיות בהיצמדות לתכנים בעלי אופי מסוים, שעלולים לתייג את הקבוצה כמי שעוסקת בחומרים אלו בלבד. אם זהו ייעודה של הקבוצה - אין כאן כלל בעיה, אך אם הכוונה להעלות "חומרים שאינם מקבלים מספיק ביטוי בתיאטרון הישראלי" כפי שהוגדר בחזון הקבוצה, מתבקש גיוון רב יותר.

עלילת המחזה מציגה תמונות מעברו של מרסל, גיבור העלילה, והסיפור מספק הצצה לחברה הצרפתית בתחילת המאה העשרים, שאמנם נתפסה כשמרנית ואף צדקנית, אולם בפועל לא התנהלה ע"פ קודים חברתיים אלו. המסע בזיכרונותיו של מרסל מוליך אותו לעברו, וממלא אותו בתובנות, בחרטות ובהפקת לקחים.

ההצגה "בעקבות הזמן האבוד" מוצגת באולם סטודיו במרכז סוזן דלל, ולאור זאת ולאור אילוצי התקציב אינה כוללת תפאורה של ממש, וגם השימוש בתאורה שעיצב יעקב סליב הינו מינימלי למדיי. קשה לי לומר שההצגה היא תוצר של בימוי בעל עומק ובעל חזון של ממש, אלא מדובר יותר בהעמדה של אוסף תמונות, כאשר השחקנים הצעירים נמצאים באור הזרקורים, והמימד התקופתי בא לידי ביטוי בתלבושות הנאות שהותאמו לדמויות בצורה טובה. חשוב להדגיש, כי מאחר שמדובר בזיכרונות, באופן טבעי ישנו מעבר בין תקופות, ובעיניי לא ניתן דגש מספק למעברים אלו, והייתה דרושה כאן הקפדה יתרה מצד הבמאית, כך שמצד אחד העלילה תהיה ברורה יותר עבור הקהל, ומאידך השחקנים יביאו לידי ביטוי את הדמויות שהם מגלמים בצורה מדויקת יותר, והסיפור כולו יהווה חלק ממקשה אחת בעלת קו מנחה וברור. יתר על כן, גם אם נדמה בקריאה ראשונית שהעלילה במחזה היא תקופתית ואינה רלוונטית לימינו, לא קשה להקיש מהעבר על תקופתנו, ולמעשה הנושאים המעסיקים את נפשו של האדם מעולם לא השתנו. רבקה משולח תרגמה את המחזה בצורה טובה, ובהקשר זה חשוב לומר שמחזה פיוטי זה מיועד לקהל אשר מעוניין להקשיב למילים ולהתעמק בפילוסופיה ובמחשבות שמאחוריהן. יש לציין, כי ההצגה כוללת עירום חלקי, גם אם מדובר במינון נמוך, ועלולה לפגוע ברגשות חלק מהצופים.

כאמור, בהצגה משתתפים שחקנים רבים, וחלקם הגדול מגלם מספר דמויות, ולכן לא אוכל להתייחס לכולם בביקורת זו. גיל רשף שמגלם את דמותו של מרסל היה בעיניי לא עקבי במשחקו, במיוחד במעבר בין התקופות השונות, וכפי שציינתי קודם לכן נדמה שהבעייתיות נעוצה יותר בבימוי ולא בשחקן, ונדרש כאן אפיון תקופתי מדויק הרבה יותר. רשף נמצא על הבמה או בצדדיה לאורך כל ההצגה, בין אם הוא חלק מהעלילה ובין אם הוא מתבונן בה מהצד, ובחלק מהתמונות הוא מצליח לעצב דמות מעניינת ובעלת עומק, ולעתים משחק מופרז בדמותו של מרסל כילד וכנער הופך את הדמות ללא אמינה.

גיל וייס בתפקיד סוואן גילם את ידידה הנערץ והמוערך של משפחתו של מרסל, והוא עשה זאת באופן אלגנטי, אשר משתלב היטב עם אישיותה של הדמות. רגע לפני מותה של הדמות הוא הופך אותה לנוגעת ללב בזכות תחושתו שחייו הפכו להחמצה. לצדו, שרון קנטור בדמותה של אודט, המאהבת שלו, עושה עבודה מצוינת, ויש לה כריזמה נפלאה שבאה לידי ביטוי בהבעות הפנים שלה ובקולה המיוחד.

אפי ביבי בתפקיד שרלוס עשה עבודה נהדרת, והמחיש במשחקו את אופייה הנצלני, המניפולטיבי והסוטה של הדמות, ומאידך אי אפשר שלא לחבב את הדמות הצבעונית הזו. יתר על כן, האינטונציה של ביבי מלאה בפאתוס, אולם הוא משתמש בו במינון הנכון ובהגייה מדויקת. אור משיח בתפקיד מורל, נגן הפסנתר הכישרוני שמשמש כמאהבו הצעיר של שרלוס, מפגין גם משחק משכנע כאשר חושפים בפניו את פרצופו האמיתי של שרלוס, וזאת מעבר לכישרונו בנגינה.

קרן סולקין-אדלר בתפקיד ראשל הייתה מצוינת, ובשתי תמונות בלבד היא מצליחה להפגין נוכחות בימתית מרשימה, והיא מעניקה לטקסט שנתפס כדקלום עומק ועניין, כך שהקהל מקשיב לכל מילה ומילה. בנוסף, מיכל כחלון בתפקיד דוכסית גרמנט ויובל טננבאום בתפקיד דוכס גרמנט הפגינו משחק טוב מאוד, אשר התאים לגילן של הדמויות.

עוד משתתפים בהצגה : אבי עדוי (וורדורן, עיתונאי), טל נרובאי (ג'ילברט), אנה רחמימוב (פרנסואז), אני דדון (מדמואזל ונטיי), גל בן עזרא (אלברטין), דיוויד לוינסקי (אבא, ד"ר קוטאר), דניאל סליצר (ברישו, עיתונאי), יערה רשף נהור (מאדאם קמברמר, ג'יזל, מאדאם וילפריסי), לי קוזניק (אנדרה), ליטל שמש (החברה), נאור זילברמן (סן לו), סיוון כרטשנר (אימא, מאדאם קוטאר, מלכת נפולי), רוני כהן (סבתא, דלפין), רותם אלטרוביץ' (מאדאם וורדורן), שלומי לוי (ז'ופיין) והכלב טומי בן עזרא (פפי), שהצליח לגנוב את ההצגה.

סיכום : מספר תמונות שמבוצעות היטב, אולם קשה לומר שהן התמזגו לכדי הצגה אחת. יחד עם זאת, מדובר ביוזמה בלתי שגרתית, ולבטח אצפה גם בהצגות הבאות.