הסופר הישראלי הנודע ש"י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות, הפך כבר בחייו לאחד הסופרים הישראליים הבולטים ביותר, ועד ימינו סיפוריו מלווים את התרבות הישראלית, והדבר בא לידי ביטוי בין השאר בעובדה שכל בני הנוער נבחנים על אחד מסיפוריו כחלק מבחינת הבגרות בספרות. עגנון התאפיין בסגנון ייחודי, שמשלב בכתיבתו מרכיבים מהיהדות ומהחסידות, וכל אחד מסיפוריו נכתב באופן מחושב ומלוטש, כשהדימויים והמוטיבים הם חלק בלתי נפרד מהיצירה המוגמרת. בנוסף, בלטה בכתביו לשונו המיוחדת, ששאבה את מקורותיה מהתנ"ך ומהמדרשים השונים, והם התאפיינו גם במקצב מדויק.

יצירותיו של עגנון, אם כן, היו סיפורים קצרים ורומנים, וסגנון כתיבתו התאים במיוחד לכתבים אלו. יחד עם זאת, בחלוף השנים לא מעט תיאטראות החליטו להעלות חלק מסיפוריו שעובדו למחזות, מתוך רצון לשמר את המורשת של עגנון ולהביאה גם אל במות התיאטרון. עיבוד מסוג זה טומן בחובו לא מעט קשיים, היות ששפתו הציורית והפיוטית של עגנון, שכללה תיאורים מדויקים של זמן, מקום ורגשות וחיזקה את משמעותה של כל מילה ומילה, אינה מתאימה בהכרח למחזה, מה גם שלא מעט מסיפוריו היו רומנים עבי כרס, שתוכנם הרב אינו יכול להיות מובא במלואו בהצגת תיאטרון. מסיבה זו כנראה הצגות תיאטרון ע"פ יצירותיו של עגנון אינן דבר שכיח, אולם לאחרונה עלתה ההצגה "תמול שלשום" ע"פ עיבוד למחזה של פנינה גרי, ואין ספק שמדובר בעיסוק בחומר לא שגרתי.

"תמול שלשום" נכתב ע"י עגנון  בשנת 1945 ויצא לאור עוד בחייו כרומן בארבעה חלקים. הסיפור מגולל את סיפורו של יצחק קומר החל מהגעתו ארצה בתקופת העלייה השנייה ועד למותו. רומן זה כלל תיאורים רבים הנוגעים ליישוב העברי בתקופת העלייה השנייה, ומתרחש בין יפו לבין ירושלים, ובדומה ליצירות אחרות של עגנון גם סיפור זה הינו בעל קשר הדוק למקורות היהודיים. יצוין, כי ב"תמול שלשום" ניתן לזהות מספר מרכיבים אוטוביוגרפיים, שמשתלבים עם סיפור חייו של עגנון, ולכן לא מעט חוקרים רואים בדמותו של קומר לעגנון עצמו.

העיבוד של פנינה גרי לסיפור יוצר מחזה שמכווץ את הרומן להצגה בת שעה וחצי, וברור לחלוטין שלא ניתן להביא לידי ביטוי במחזה את הכתיבה המפורטת והצבעונית של עגנון. יחד עם זאת, נראה כי למרות שגרי ניסתה לשמור על השפה ועל האופי הסיפורי, לא מעט מייחודיותו של הסיפור אובד ואינו בא לידי מיצוי. יתר על כן, קשה לומר ש"תמול שלשום" הוא סיפור סוחף ומרתק מבחינה עלילתית, אך כתיבתו העשירה של עגנון עושה את שלה. גם עבודת הבימוי של גרי הסתמכה על כך שכל אחד מהשחקנים יוכל לקחת חלק באופי הסיפורי של "תמול שלשום", וישנן לא מעט תמונות בהצגה שבהן שחקן מספר סיפור מבלי שמתרחש דבר על הבמה, ובכך נמדדת יכולתו של השחקן להעביר לקהל את הסיפור באופן שלא יביא לאיבוד עניין, ולצערי בחלק מההצגה הסיפור הופך לדקלום של הטקסט ולא יותר מכך. כמו כן, מרבית השחקנים מגלמים בהצגה מספר דמויות, כך שעשרות הדמויות ברומן מצטמצמות בחלקן, ומגולמות ע"י חמישה שחקנים בסה"כ.

התפאורה שעיצב אבי וורצל משקפת את הצניעות ואת העוני של התקופה בה מתרחשת העלילה, והיא מסתמכת על ארגזי עץ ישנים, על שרפרפים מקש ועל פחים, ולכך הצטרפו תלבושות בסגנון דומה. בנוסף, יזהר שכטר היה אחראי לעיבוד המוסיקלי של שירים מאותה התקופה ועיצוב התנועה נעשה ע"י רנה שרת.

במרכז הסיפור עומדת כאמור דמותו של יצחק קומר, שאותה מגלם יפתח ארז, ועליו מוטל כובד המשקל של ההצגה. ארז מתגלה כשחקן בינוני, שאינו הופך את הדמות לאמינה ולמשכנעת, כל שכן סגנון המשחק עצמו בעייתי למדיי. לפיכך, הבחירה בו לתפקיד הראשי הייתה תמוהה מאוד בעיניי, ואינו השיג את הנדרש ממנו.

לחיוב דווקא בלטו שתי השחקניות אילה זילברמן והילה ספורטס, אשר גילמו מספר דמויות, שכל אחת מהן הייתה דמות בפני עצמה, שהותאמה לה שפת גוף נכונה, אינטונציה מסוימת ואישיות של ממש. כמו כן, בלט תומר הלדשטיין בעיקר בתפקיד הכלב בלק, שהינו סמל לקארמה ולמהות הגורל האכזר של קומר שנפטר בטרם עת. עם זאת, ליאור מיכאלי אמנם לא נחל הצלחה כאשר היה עליו להציג סיפור, אולם כשגילם דמויות של ממש עשה זאת בצורה טובה.

סיכום : המבוגרים יהנו מהשפה העשירה, אך היות שהדמות הראשית אינה משוחקת היטב, הדבר פוגם בהצגה.