הקדמה

באופן כללי אציין שעברתי חוויה תיאטרלית מהנה , מלאה באמצעים תיאטרליים , מענינת גם מבחינת הטכסט , המשחק , התפאורה ,התאורה והמוסיקה.ההצגה זרמה ברצף. המעברים בין סצינות ומיזסצינות הועברו בצורה חלקה, ברורה ומדויקת. הדיוקים במעברים שמרו על קצב נכון של ההצגה וריתקו אותי לשמוע, לראות ולהנות.    

במאמר זה אתיחס רק ל: הבמה, התפאורה והשימוש ברקווזיטים

מבנה הבמה ו"האשליה התיאטרלית"

הבמאי בוחר לבנות במה על במת התיאטרון או החלל שניתן לו להצגת המחזה.

ברור שזה נעשה במכוון וזה כדי לרכז את הקהל ולמקד אותו סביב הסיפור והעלילה ובנוסף להדגיש שזה קורה כאן ועכשיו  ולא על במת התיאטרון למרות  ואולי בגלל שזהו סיפור אגדה.

"הבמה המשנית"  עשויה מפלטת עץ  גדולה הבנויה בשיפוע ובסופה קיר עץ ודלת יציאה. משני צידי הבמה תלבושות השחקנים התלויות על קולבים, ספסלים עליהם יושבים השחקנים , בסוף צידי הבמה ומשני צדדיה 3 נגנים וכלי נגינה .

הבמאי בחר לשבור לגמרי את "האשליה התיאטרלית" על ידי שימוש בבמה ובצידי הבמה באופנים שונים:

לעיתים תישתש הבמאי את ההבחנה בין הבמה וצידי הבמה ושחקן היה מדבר אל שחקן אחר גם כשהוא בצד במה. בפעמים אחרות, עשה הבמאי את ההבחנה הברורה בין הבמה לצד במה.במצבי קונפליקט בין הדמויות והמצבים בוחר הבמאי להציב את המיזסצינה במדרגות המעבר שבין הבמה לצד במה.ניתן היה  ,כצופה , לראות שהשחקן מחליף תלבושת ונכנס לתפקיד חדש מצידי במה אל הבמה.

 מהלך זה ושימוש מאד מושכל ומתוזמן בדיוק מירבי בבמה וצידי במה ,שירת בצורה טובה מאד את הבמאי ואת המחזה. מאחר והסיפור כאן מסופר ברצף ,המעברים מהבמה לצידי במה אפשרו לשחקנים לעבור ממצב אחד למצב אחר במהירות ובדיוק מירבי או לעבור מאירוע אחד לאירוע אחר.

כדי לשבור את "האשליה התיאטרלית" בחר הבמאי להראות לקהל את השחקנים בזמן חילופי התפקידים וחילופי הסצנות והמיזסצינות. זוהי עוד דרך ,בה בחר הבמאי לשבור את מחיצת "קהל- במה" דבר שנתן תחושה שלא מדובר בהצגת תיאטרון כי  אם בעלילה  מתמשכת המסופרת. השחקנים ישבו בצידי במה, החליפו תלבושות ונכנסו לתפקיד.הדברים קרו באופן מידי , תוך כדי החלפת תפקידים וסצינות ויצרו אוירה של רצף בעלילה למרות השינויים בדמויות, בטכסט, במצבים ובמקומות בהם מתרחשת העלילה ברגע נתון.

בגלל ריבוי התפקידים והמצבים ( כמעט כל שחקן שיחק 4 דמויות במהלך ההצגה)זו לדעתי הדרך נכונה וטובה לשמר על קצב המחזה בשינויים המתחוללים לנגד עינינו. עם זאת , בחר הבמאי במספר פעמים , להוציא את השחקנים אל חוצבמה ולהחזיר אותם לצידיבמה או לבמה.אני לא מבין למה בחר הבמאי במהלך זה.לטעמי אם מחליטים לשבור את "האשליה התיאטרלית" יש לעשות את זה עד הסוף. למה בחר הבמאי להציג את הדמות הראשית במחזה ואת כניסתו ויציאתו מהחוצבמה , ולעומת זאת בחר לגבי התפקידים האחרים לגלות אותם לעינינו בצידי במה.אני יכול להבין למה עשה זאת בתחילת המחזה כשהכניס את השחקן הראשי- בראבא בתפקיד המספר.אני מניח שזה נעשה משיקולי נוחות וכנראה היה קשה להושיב את בראבא  ההיפראקטיבי מערכה שלמה בצידי במה. כך  גם נהג הבמאי עם דמות הילד במחזה.

העבודה לא נעשתה עד הסוף ואני תוהה למה בחר הבמאי לנהוג כך. עם זאת, יש לציין שהבחירות שעשה , לאורך כל ההצגה , משרתות בצורה טובה ביותר את המחזה מאחר ויש במחזה מעברים פיזיים ממקום למקום  כמו למשל המסע של גרושקה והבריחה שלה להרים במסע שהיא עוברת ואחר כך ההגעה לכפר שבה היא פוגשת שוב את החייל אותו אהבה.

השימוש בבמה ובשיפועיה אפשרו לבמאי להעביר לקהל  מצד אחד מצבי רוח ואוירה בסצינה ספציפית ומצד שני  מעבר ממצב אחד למצב שני במהירות וביעילות. הבמאי השכיל להשתמש בבמה בצורה יעילה מאד והמעברים,לטעמי, היו ברורים ומדויקים. כשהיה צריך לתאר למשל את המסע של גרושקה עם התינוק בהרים ואת מצב רוחה , הוא הציב את גרושקה בחלק הנמוך של שיפוע הבמה. לעומת זאת ,במערכה השנייה הוא הציב  את אצדק השופט בחלק העליון של השיפוע ואת הנשפטים בחלקו התחתון. זוהי דרך מושכלת להביע את הקשר בין הדמויות  והיחסים ביניהן וגם לסמן את הפער במעמדם החברתי. ובדוגמא אחרת, כשצריך היה לתאר את המפגש בין החייל(אהובה של גרושקה) וגרושקה בשני צידי הנהר בוחר הבמאי לעשות את זה בחלק הנמוך של שיפוע הבמה ומשני צידי הנהר המסומנים כדי לבטא את הריחוק הרגשי-פיסי  ביניהם וגם בגלל שהיה מדובר בפרידה של בני הזוג.בסצינת "הגוסס" בוחר הבמאי את ,"אמצע השיפוע" לביצוע הסצינה.זוהי עוד דוגמה איך ניצל הבמאי את הבמה להעברת האוירה השוררת בסצינה.

התפאורה

במחזה זה ,בניגוד למחזות רבים שראיתי , אין תפאורה במובן "המסורתי " של המילה.

בהתחשב בעיקרון של "צירוף וברירה" בחר הבמאי בשיטה של צמצום עד כדי צמצום מינמלי ביותר.התפאורה המצוירת על "הקיר" מזכירה מאד כריכות מצוירות של אגדות פרסיות עתיקות וגם זה ,כמובן  , מטרתו להזכיר לקהל שמדובר באגדה כדי להקצין את הריחוק.

יתרה מזו , הבמאי בחר "לסמן " את התפאורה. בהתחשב באופי המחזה שלפנינו שבמהותו הוא סיפור/אגדה, זו הייתה בחירה נבונה מאד.יש במחזה הזה מעברים חדים ממקום למקום כמו מהכפר להרים , ממצב רוח אחד למצב אחר , מאזור לאזור, ממזג אויר אחד למזג אויר אחר ומנושא לנושא. אם היה מדובר במחזה ראילסטי היה כאן צורך לעבור פעמים רבות מתפאורה אחת לאחרת.בשיחה עם הבמאי בהקשר לתפאורה ,סיפר הבמאי, שהוא ניצל את כישרונו של אחד השחקנים בהצגה לסימון  ולציור התפאורה. לצורך החלפת תפאורות "שיחק הקיר" את התפקיד הראשי.על "הקיר" ,שנבנה בסוף השיפוע , צוירו בעיקר המעברים ממקום למקום או צויין מקום ספציפי.כשהקהל התרגל לטכניקה מספיק היה לכתוב "בית משפט" וכבר אנחנו שם.בחירת מיקום הקיר בסוף השיפוע הייתה בחירה נכונה ביותר.על "הקיר" צוירה התפאורה שמהחוצבמה ,תפאורה שאמורה להיראות למרחוק ולסמן את המעברים ואת השינויים שחלים על הבמה. בחירת מיקום הקיר , בסוף השיפוע , משרתת מטרה הזו .

ל"קיר" היה גם שימוש נוסף.ב"קיר " הייתה דלת והיא שימשה כקשר בין הבמה והחוצבמה.הבמאי השתמש מעט בחוצבמה וכשהשתמש עשה זאת בחוכמה. למשל בחר הבמאי לעלות לבמה את המושל דרך דלת זו. בחירה זו נתנה לסצינה עם המושל ייחודיות והבלטה מיוחדת. מספיק היה בסימון של קו מתפתל  שסימן דרך בהרים כדי להבין שעברנו למקום אחר, לעיר אחרת. ובדוגמא אחרת מספיק היה  להוסיף ציור של כנסייה כדי להבין שעברנו לכפר או לחילופין מחיקה של חלק מהציור כדי לשנות מקום ואוירה.

שימוש בטכניקה זו נעשה גם על הבמה(פלטת העץ) . אבל כאן ,לעומת השימוש ב"קיר", למעברים בין אזורים שונים ,הסימולים על הבמה (פלטת העץ)שימשו את הבמאי יותר לתיאור מצבי רוח ואוירה, יחסים בין דמויות, מיקום של סצינה  ברמה הנקודתית כמו נהר,  סימון  של מעבר מסצינה לסצינה באותו מקום או כניסה ויציאה של שחקן מהבמה לצידי במה וכדי. דוגמה לכך ניתן לראות למשל במפגש בין גרושקה לאהובה החייל משני צידי הנהר.על הבמה ,מידי פעם, מחקו את כל הסימולים וציירו סימולים חדשים וכך עבר הקהל לזמן אחר, לקום אחר ולאוירה אחרת.

השימוש המושכל בטכניקת זו ,לדעתי , השיגה שני מטרות עיקריות:

1.שבירת "האשליה התיאטרלית" במובן הזה שזהו לא מחזה ראליסטי כי אם מחזה "אבסורד" והוסיף לאווירת הניכור והריחוק שאותה רצה הבמאי להשיג.

2.אם אנחנו רוצים להתייחס לעיקרון "הברירה והצרוף" שימוש בטכניקה זו חסכה מהבמאי התעסקות עם תפאורה, ריכזה את הקהל למתרחש על הבמה, חסכה בתפאורנים ובתפאורה עצמה. זהו ניצול מירבי של הכיילים שעמדו לרשות הבמאי. הוא השתמש בשחקנים כתפאורנים להחלפת תפאורה בצורה מושכלת ופשוטה וזו עוד דרך לשבור את "האשליה התיאטרלית" .

הרקווזיטים(חפצים)

אם ניתן להתייחס לרקווזטים כחלק מהתפאורה, גם כאן, השתמש הבמאי בשיטת "הצמצום". בשני מקרים היה שימוש ברקווזטים: 1.הכיסא של אצדק השופט. גם כאן עשה הבמאי שימוש מעניין ומרתק בכיסא. במערכה השנייה ,שרובה מוקדשת למשפטים, במסעות של אצדק בין המשפטים השונים אותם ניהל, הופך הכיסא של אצדק, כמו באגדות , לעגלת מסע .

שימוש חכם זה משרת 3 מטרות:

א. מזכיר שוב לקהל שמדובר באגדה על רקע של התפאורה המצוירת.

ב.נותן לדמות של אצדק אופי של דמות מהאגדות כמו פיה.

ג.חוסך את המעבר מאזור אחד לאזור אחר.

חשוב אף לציין ,שהבמאי בחר להציב את הכיסא של אצדק בחלק הגבוה של "שיפוע הבמה" וזה תרם להגדרת מעמדו הרם של אצדק כשופט ומצד שני כשהכיסא הופך לעגלת משא, מאחר והוא מוצב בחלק הגבוה של השיפוע, זה מעביר את ההרגשה שמדובר במסע להרים ולמרחבים למרחקים הגדולים.

לעומת זאת, בסצינה אחרת, כשהשוטר משפיל את אצדק , מוריד אותו על ברכיו ואף כורך חבל סביב צווארו (סצינה המזכירה את הדמות של לאקי מהמחזה "מחכים לגודו") בוחר הבמאי להעביר את הסצינה בחלק הנמוך של השיפוע שעוזר להדגיש את אווירת ההשפלה של הדמות.

2.כשהבמאי רצה לסמן- פנים בית הוא מציב על החלק העליון של "פלטת העץ " שולחן ושני כיסאות ושני דמויות אוכלות מצלחת . זוהי עוד דוגמא לשימוש בטכניקת "הצמצום".

אפשר לסיכום, לומר בפה מלא , שהבמה,התפאורה והרקווזטים שימשו בידי הבמאי  ,שעשה בהם שימוש מושכל  על ידי שימוש בטכניקה פשוטה ומועילה,כלי חזק להעברת המחזה לקהל ולא רק מבחינה העובדות שבמחזה.הבמאי ניצל  כל נקודה ונקודה במחזה והצליח להעביר את הצופה ממקום למקום ביעילות ובמהירות.