בשנת 1956 צעירה בריטית אלמונית, העונה לשם ג'ולי אנדרוז, עלתה על במת תיאטרון מארק הלינגר בברודוויי, והפכה בן לילה לכוכבת בינלאומית לאחר שגילמה את דמותה של אלייזה דוליטל במחזמר חדש שנקרא "גבירתי הנאווה", ובעקבותיו קיבלה אף את פרס הטוני היוקרתי לשחקנית הטובה ביותר במחזמר. החל מערב הבכורה המחזמר נחשב להצלחה מסחררת, ועד ימינו הוא נחשב לאחד ממחזות הזמר הטובים והמצליחים ביותר שעלו בברודוויי אי פעם, וירד מהבמה לאחר שש שנים בהן הוצג ברצף - הישג משמעותי ביותר ביחס לאותם ימים. גם האלבום שכלל את המוסיקה מתוך המחזמר היה לאלבום הנמכר ביותר בארה"ב באותה שנה ואחריה, וג'ולי אנדרוז עצמה החלה לגבש לעצמה מעמד של זמרת-שחקנית-רקדנית, שהוביל אותה לקריירה מזהירה בהמשך - ב"מרי פופינס", ב"צלילי המוסיקה" ובסרטים ומחזות זמר אחרים.

גם בישראל המחזמר "גבירתי הנאווה" מהווה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של התיאטרון בישראל, שכן זהו היה המחזמר האמריקאי הראשון שהוצג בישראל, כל שכן בקנה מידה זה של הפקה. לתפקיד של אלייזה דוליטל לוהקה צעירה ירושלמית אלמונית, העונה לשם רבקה רז, שבהמשך הפכה אף היא לכוכבת מחזות זמר רבים, ובנוסף בשנות השמונים עלתה הפקה מחודשת של המחזמר, בכיכובה של צעירה אלמונית אחרת - ריטה, ואף הוא זכה להצלחה גדולה. בהמשך עלה המחזמר בכיכובה של מירה עווד, אולם ההצלחה הגדולה לא שוחזרה, ובימים אלו מועלה המחזמר בבית צבי בהשתתפותם של תלמידי השנה השלישית, אשר מסיימים את לימודיהם בחודשים הקרובים.

ובכן, נשאלת השאלה מדוע המחזמר "גבירתי הנאווה" הביא צעירות אלמוניות בארץ ובחו"ל להכרה ציבורית בן לילה? כנראה, הדבר נעוץ במחזה "פיגמליון" שכתב המחזאי האירי ג'ורג' ברנרד שואו, אחד מהמחזאים החשובים ביותר של המאה ה- 20 שלימים זכה גם בפרס נובל לספרות. שואו הצטיין בכתיבתו השנונה, המבריקה ובעיקר הביקורתית, ובמחזה "פיגמליון" שהוצג לראשונה בשנת 1913, הוא מתח ביקורת נוקבת על הבדלי המעמדות בחברה האנגלית והביא לסדר היום דילמות חברתיות ומוסריות שמעולם לא חדלו להיות רלוונטיות. שואו התנגד לרעיון שהועלה בפניו לפיו המחזה יעובד למחזמר, אולם עם מותו המפיקים הצליחו להוציא את המיזם אל הפועל. טובי היוצרים בתחום המחזמר האמריקאי - וביניהם פורטר, רוג'רס והמרשטיין, סירבו להצעה להפוך את "פיגמליון" למחזמר, מתוך תפיסה שלא יצליחו להתחרות במחזה עצמו. מן ההפקר זכו שני יוצרים יהודים, אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו, אולם הם הצליחו לעבד את המחזה למחזמר באופן מרשים ביותר, מה גם שהשירים מתוך המחזמר הפכו ללהיטים בזכות עצמם בשלל שפות : "The Rain In Spain", "I Could Have Danced All Night", "Wouldn't It Be Loverly", "On The Street Where You Live" ועוד.

בעקבות הצלחתו המסחררת של המחזמר לא חלף זמן רב עד שעלה הרעיון להפיק סרט מוסיקלי, ותחילה נבחרו ג'ולי אנדרוז ורקס הריסון כמי שיופיעו גם בגרסה הקולנועית, אולם המפיקים סברו שאנדרוז אינה מפורסמת דיה, והתפקיד ניתן לשחקנית הידועה אודרי הפבורן, ומכיוון שלא הייתה זמרת - השירים דובבו ע"י מרני ניקסון. אנדרוז לעומת זאת לוהקה באותה שנה לתפקיד של מרי פופינס בסרטו של וולט דיסני, וזכתה באוסקר עבור השחקנית הטובה ביותר, ואילו הפבורן נותרה כמועמדת בלבד.

פיגמליון הוא דמות המוכרת מהמיתולוגיה היוונית, ומתאר את סיפורו של פסל קפריסאי, אשר מוצא פגמים בנשים, עד שבסופו של דבר מבכר שלא לשאת אישה, אלא ליצור פסל של אישה מושלמת וללא רבב. הסיפור עצמו הפך למשל ידוע בעל משמעות פסיכולוגית עמוקה המתייחס לנבואה שמגשימה את עצמה. למעשה, היכולת לעודד תחושה של מסוגלות, של הצלחה או של כישלון, מביאה לכך שהדבר הופך לכדי מציאות. שואו השתמש היטב באפקט פיגמליון על מנת להעצים את מסריו של המחזה, ולצד הביקורת החברתית והמוסרית המחזה מביא סיפור נוגע ללב ומרגש לצד בידור איכותי.

עלילת המחזה והמחזמר מעמידה במרכזה את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים צעירה ממוצא קוקני, שמדברת בשפה קלוקלת. היא הופכת להיות במרכזה של התערבות בין הנרי היגינס, פרופסור לתורת ההיגוי, לבין קולונל פיקרינג הבלשן : היגינס טוען שיוכל להפוך את אלייזה לליידי בתוך ששה חודשים, ואילו פיקרינג מסכים לממן את כל עלויות הלימוד אם היגינס יצליח במשימתו. יחד עם זאת, לאחר שהיגינס מצליח במשימה הוא עסוק בניצחונו האישי ומתעלם מהקשר המיוחד שנוצר בינו לבין אלייזה, ובזמן שפיקרינג מחזק אותה ומאמין בה, דווקא היגינס רודה בה ומשפיל אותה.

העלאת המחזמר "גבירתי הנאווה" במסגרת בית ספר למשחק היא ללא ספק משימה שאפתנית, שדורשת מצוות המשתתפים איכויות משחק גבוהות, הבנה עמוקה של הסיפור ושל מסריו, וכן יכולת קולית מצוינת, ולא בכדי נבחרו לתפקיד הראשי מיטב הזמרות בישראל ובחו"ל. הבמאי עידו רוזנברג העמיד הפקה נאה ומהנה בחלקה הגדול, אם כי אינה נטולת בעיות, אשר נעוצות בעיקר בליהוק שהיה בחלקו לא מתאים לדמויות. בנוסף לכך, ניכר כי הפן הדרמטי בהצגה אינו מבוסס באופן מספיק, כך שחלק מהמסרים העומדים מאחורי הסיפור מתפוגגים. יצוין, כי לא בכדי "גבירתי הנאווה" נחשב כאחד ממחזות הזמר הטובים ביותר שנכתבו אי פעם, והמוסיקה הנפלאה היא ללא ספק חלק בלתי נפרד מתפיסה זו, אולם הדבר מתקשר גם לסיפור עצמו, שאמנם מהווה רק משל להתנהלות היומיומית של כל צופה וצופה בקהל. בנוסף לכך, רוזנברג בחר להעמיד בחלק האחורי של הבמה מראות בחדר איפור של תיאטרון, והדבר מספק מעין הצצה לאחורי הקלעים, ומהווה סמל המזוהה עם עלילת הסיפור.

הנוסח העברי של דן אלמגור ושל שרגא פרידמן מלווה את המחזמר "גבירתי הנאווה" מאז שעלה לראשונה בישראל, ונפלא לראות עד כמה גם הפזמונים בעברית נחקקו בזיכרון של הקהל, ובשירים כמו "הלילה טוב לרקוד" ו"ברד ירד בדרום ספרד" הקהל מיד מזמזם ומצטרף לשירה. כמובן, מאילוצי תקציב את המחזמר לא מלווה תזמורת חיה, אלא מדובר במוסיקה מוקלטת ובשירה חיה, והניהול המוסיקלי של ליאור רונן היה טוב מאוד, אך למיטב זכרוני נאמן לתזמורים המקוריים, מה גם שההקלטה לא כללה שימוש בתזמורת מלאה (אביחי אורנוי - חליל, איילת גבע פרימן - בסון, יובל שפירא - חצוצרה, טל בן-רעי - טרומבון, ניצן קנאטי - כינור, מאיה בלזימן - צ'לו, ליאור רונן - קלרינט וסמפלר). יתר על כן, הדרכת הטקסט של אסי אשד הייתה טובה בחלקה, שכן השפה אצל חלק מהשחקנים לא הייתה עקבית. הצלע החזקה יותר בהפקה זו הייתה הכוריאוגרפיה הנהדרת של מיטל דמארי, שהותאמה היטב לתמונות השונות, בין אם בריקודי הרחוב של בני המעמד הנמוך, לבין הריקודים האלגנטיים של בני המעמד הגבוה. לכך מצטרפת גם הדרכת המקהלה הטובה של דניאל שוורצמן, שהפיקה מהשחקנים ביצועים יפים. נגה בן ישע העמידה תפאורה צנועה, והתלבושות שבחרה ענבל שפירא התאימו לדמויות השונות, ולכך הצטרפה התאורה הטובה של דולב ציגל.

יעל יקל בתפקיד אלייזה דוליטל עשתה עבודה סבירה, ועל אף ניסיונותיה לעמוד בדרישות הקוליות מהתפקיד, ניכר כי היא התקשתה בכך, וזאת היות שהגוון הקולי שלה אינו מתאים לנדרש מהתפקיד, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשירים "ברד ירד בדרום ספרד" ו"הלילה טוב לרקוד". מבחינה משחקית היא הביאה לידי ביטוי את השינוי שעברה אלייזה, ולעתים היא מצליחה לגעת ללב, אך לצד זאת כשהיא בכובעה של מוכרת הפרחים היא לרוב לוחצת מדיי.

אבי גבריאלוב בתפקיד הנרי היגינס לא היה טוב לטעמי, ולמרות שהיגינס אינו תפקיד שמיועד לזמר, אלא לשחקן מצוין שיכול לשיר, ולבטא את המילים בצורה טובה (ולא בכדי גילמו את התפקיד רקס הריסון, עודד תאומי ועודד קוטלר). גבריאלוב לא הצליח להיכנס לעומקה של הדמות בעיקר לאור העובדה שלעתים קרובות הוא אינו דבק בשפה המצוחצחת שאמורה להיות חלק בלתי נפרד מדמותו של פרופסור לתורת ההיגוי.

עומר זמרי בתפקיד קולונל פיקרינג עשה עבודה טובה מאוד, וגילם את הדמות באופן אלגנטי, תוך שהוא מקפיד לחזק את אלייזה ולהאמין בה. רן גוזי בתפקיד אלפרד דוליטל, אביה של אלייזה, עשה עבודה טובה, על אף שהוא נראה צעיר למדיי, ואין ספק שגוזי נכנס היטב למשבצת הבדרן. כמו כן, הוא ממחיש את הביקורת החברתית והמוסרית ששואו רצה להביא לידי ביטוי.

ניצן ינקלוביץ' בתפקיד פרדי איינספורד-היל אמנם זמר טוב, וזה בעיקר מה שנדרש מהתפקיד, אולם לא הייתי אומר שמדובר בביצוע יוצא דופן לשיר "ברחוב בו את גרה ילדה", שכן הפן המשחקי היה חלש יותר. בולטת לחיוב לילך אליאש בתפקיד גב' היגינס, אשר מצליחה להתגבר על פער הגילאים בינה לבין הדמות, ולשחק אישה אנגלייה בת המעמד הגבוה באופן מוצלח.

עוד משתתפים במחזמר : יפעת מאור, מתנאל בראשי, רביב מדר, איציק צדיק, אבירם קליך, נלי צ'רנוברוב, ליאור גלרון, טליה בן מזיא, ויטה חולודני, אדר חזן, נועה כרמל ויעל נחום.

סיכום : המוסיקה עדיין נפלאה ומסבה הנאה רבה, אך הביצוע בינוני.