תיאטרון הקאמרי מציג את "היה או לא היה"- הצגה ספק רכילותית ספק נוסטלגית והצצה בחיים הפרטיים של מפורסמים של אז, ספק העוסקת בבוהמה התל אביבית של שנות השלושים, ספק בפרשת האהבה בין אלכסנדר פן וחנה רובינה.

שם ההצגה כשמו של שיר מפורסם שכתב אלכסנדר פן אולי רמז לכך שלא הכל היה במציאות. אקדים ואומר שהתוצאה מעולה מכובדת ומרתקת. היא עוסקת במאבק הספרותי בין הישן-ביאליק לחדש-שלונסקי מצד אחד ובאהבה המפורסמת מצד שני.

שתי הפרשיות שזורות אחת בשניה משתלבות יפה וכתובות בצורה מעניינת קולחת והשופכת אור על דמויות שהפכו במרוצת הזמן למיתוס. את ההצגה יש לראות ולשפוט מהבחינה האמנותית בלבד כי ככתוב בתכניה היא דמיונית ולא כל הנאמר בה הנה המציאות כפי שהיתה. יש בה דמויות שלא היו קיימות וגם לא כל העובדות אמיתיות. זה תיאטרון חי-אמנות ולא העתק מדוייק של מציאות שהיתה.

לאור כל זאת אכתוב את רשמי מההצגה בלבד בהתעלמי מהאמת ההיסטורית. המחזה כמחזה כתוב היטב ע"י עדנה מזי"א. היא לקחה עובדות מסוימות ועל פיהן כתבה מחזה שיש בו מהאמת והדמיון. הוא בנוי ומבויים טוב מאוד ומענין. הבמאי-עמרי ניצן שילב הנפשות הפועלות לא בתפקידים הראשיים כמקהלה השרה את שירי התקופה, דבר מוסיף רבות ומרענן את ההצגה.

בחירת השירים המותאמים לתמליל המשוחק היתה מושלמת. העיבודים והמוסיקה נעשו ע"י יוסי בן נון. התפאורה והתלבושות-אורנה סמורגונסקי ודרור הרנזון -שולחנות בבית קפה "שלג הלבנון" שבו מתרחשת חלק מהעלילה, חדר איפור וחדר מיטות של רובינה עשויים בטוב טעם וצורה נאה ויוצרים במה מעוצבת היטב. התלבושות בנוסח שנות השלושים היו מעולות , יפות ונאות ביותר. קטעי הוידאו לדעתי היו מיותרים.

הודות לבימוי והמשחק המצוינים הן של הדמויות הראשיות והן של משתתפי המקהלה ששיחקו כאמור גם בתפקידים אפיזודיים, ההצגה היתה קיצבית, זרמה בצורה רצופה מלאת ענין. היא היתה קולחת מענינת ומהנה ביותר. חנה רובינה-הלנה ירלובה אפשר לומר נכנסה בקלות ולעומק בנעליים הגדולות של רובינה האמיתית . היא עיצבה את הדמות בצורה נאמנה ביותר וכפי שרובינה זכורה לנו מהפעמים הרבות שראינו אותה על הבמה. ראינו את ההתנשאות, הדאגה לביקורות טובות והחשיבות בה היא יחסה לרושם שתעשה על אחרים מה כתבו עליה והפריזה בחשיבות שיחסה לזאת ולעצמה. לא אהבתי את ירלובה בתמונות הראשונות בחדר האיפור, שם היא נראתה לי לא משכנעת ולא אמיתית.

שתי אהבות היו לרובינה- התיאטרון ופן. בסוף לשמחתנו התיאטרון ניצח. יחזקאל לזרוב הכשרוני מאוד היה בוהמיאן מובהק רודף נשים ויודע להתחבב עליהן והן עליו. נתנזון העיתונאי המבקר הכניס קצת הומור בריא בעיצוב הכמעט קריקטורי של הדמות החביבה של אוהב אמנות ושומר כבודה של רובינה שהופיעה במחזה של שואו כזונה. עדה-העיתונאית הקיבוצניקית שראיינה את פן היתה פילגש נחמדה, תמימה, חרוצה מאוד וכן חיננית ויעילה בעבודתה.

בלה-אשת פן-שרון דנון היתה אישה אוהבת המשלימה עם המציאות והסובלת כדי לשמור על הקן המשפחתי לבל יהרס לגמרי. בתו של פן-עינת ארונשטיין התגלתה לא רק כשחקנית מוכשרת וכריזמטית אלא גם כזמרת בעלת קול יפה ונעים. נוסיה-מנהלת משק הבית של רובינה -ריבקה גור היתה חמה, אוהבת, מסורה וביקורתית שהזכירה לרובינה "שכאן לא הבמה כאן החיים". פנינה, בעלת בית הקפה- עירית קפלן, היתה טובה מאוד כשומעת הסודות, עוזרת למשוררים ויודעת הכל. אמיר קריאף ויוסי גרבר בתפקידי שלונסקי וביאליק היו מקסימים כל אחד לפי דרכו וחינו.

לראות או לא לראות: הצגה מעניינת עם משחק ובימוי מצויינים המתארת דברים שהיו או לא היו-מי יודע.