חגיגות המימונה אשר נפתחות מיד עם צאת חג הפסח אמנם מאפיינות בעיקר את בני העדה המרוקאית, אולם מזה שנים הן כבר נחלת הכלל, ורבים בישראל מוצאים את עצמם לוקחים חלק בחגיגות המימונה על אף שאינם משתייכים לבני העדה. עם הזמן המימונה הפכה לחגיגה תרבותית ופוליטית, ויש יאמרו שהפכה לאירוע שאליו מגיעים על מנת לראות ולהיראות, ולא בכדי פוליטיקאים, אנשי צבא, אנשי עסקים וכדומה לוקחים חלק באירועים מסוג זה. הדבר, כמובן, מאפשר להם ליצור קשר ישיר עם ציבור הבוחרים ועם תומכיהם, וגם אם הדבר לא נאמר בריש גלי, ניכר כי בני העדה האשכנזית רואים במימונה אפשרות להציץ לפולקלור של תרבות אחרת ובכל זאת קרובה. במסגרת העדה המרוקאית ההכנות למימונה מתחילות עוד טרם חג הפסח, ומתייחסים לחג זה אף בחשיבות גדולה יותר ביחס לחג הפסח עצמו. המילה "מימונה" מקורה כמובן בשפה הערבית ופירושה "מזל", ולכן ליום המימונה מיוחסות סגולות מיוחדות, אולם יש הטוענים שמקורו של השם הוא באביו של הרמב"ם, מימון, אשר נפטר ביום המימונה.

שני מחזות של חנה אזולאי-הספרי הועלו עד כה בתיאטרון : הראשון היה "בטולות שידוך" שעלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי, וכיום מוצג בתיאטרון הסימטה, והשני היה "סליחות" שהוצג בתיאטרון בית ליסין. המחזה השלישי שלה "מימונה" מוצג בימים אלו בתיאטרון בית ליסין, ולמעשה, ביצירותיה של אזולאי-הספרי בולט העיסוק בבני עדות המזרח ובמיוחד בבני העדה המרוקאית, ולמרות שעזבה את בית הוריה והתחנכה בתיכון היוקרתי "בויאר" בירושלים, ולאחר מכן שירתה בתיאטרון צה"ל, אזולאי-הספרי תמיד שמרה על נאמנות לשורשיה, וממשיכה להתמקד בתרבות עדות המזרח, בפמיניזם ובצדק חברתי.

המחזה "מימונה" מתאר את סיפורה של משפחת דהן אשר מתגוררת בעיירת פיתוח בדרום הארץ, ונערכת לקראת חגיגות המימונה. אם המשפחה, מרים, חושפת סודות ושקרים אשר מאיימים על שלמותה של המשפחה : בין אם מדובר בתמיכתו הפוליטית של בעלה, מקסים, בסגן שר בממשלה, ובין אם מדובר בבנה, דור, ובבתה, חופית, ותוכניותיהם לעתיד. מרים נלחמת על שלמות משפחתה, אולם גם על זהותה האישית והנשית.

על פניו, לאזולאי-הספרי, היה רעיון טוב מאוד - ציר עלילתי שמתמקד בדמותה של מרים, אישה אשר מדוכאת במסגרת משפחה פטריאכלית מרוקאית טיפוסית, ומגלה את עצמאותה בנקודת שבירה. במקביל, הרקע התרבותי התאים באופן מיטבי, שכן חגיגות המימונה מעמידות במרכז את האישה בעדה המרוקאית, משום שהיא אחראית להכנת המטעמים לקראת החגיגות, וכמובן עול האירוח מוטל עליה. יחד עם זאת, לטעמי, טעותה של אזולאי-הספרי הייתה ברצון להעניק לכל דמות משבר אישי משלה, ובמקום מסוים נוצר מצב של עומס תהליכים וקונפליקטים שמונעים במקביל בהצגה שמשכה כשעה וחצי. בתוך כך, מתברר כי הבן, דור, הוא לוחם צדק, אשר מגלה שחיתות פוליטית הנוגעת למפעל המפרנס את מרבית התושבים בעיירת הפיתוח, ובאופן מקרי למדיי אימה של ארוסתו, מור, נפטרה מסרטן שמקורו ככל הנראה בפסולת רעילה מאותו המפעל. בנוסף לכך, הבת, חופית, נמצאת במערכת יחסים לסבית ומעוניינת להתחתן עם בת זוגה, ואילו הבת השנייה, עלמה, היא מתבגרת שמגלה את מיניותה ואת בגרותה מוקדם מהצפוי.

בסיכומו של עניין, נראה כי אזולאי-הספרי יצרה עומס במחזה, שהופך את העלילה כולה למגוחכת במידה מסוימת ולבלתי אמינה. לצד זאת, אזולאי-הספרי העמידה באור שלילי את דמותו של האב במשפחה המרוקאית, ולצורך כך השתמשה לא מעט בקללות ובשפה נמוכה, ובמקום מסוים הייתה לי את התחושה שהדבר מוגזם, גם אם יש בכך לא מעט אמת. ברם, המחזאית עסקה לא מעט בעניין הפער הבין דורי שבא לידי ביטוי במיוחד בעדה המרוקאית, והיא העמידה את שני הקצוות זה מול זה, כאשר תהום בלתי ניתנת לגישור מפרידה ביניהם - מחד ההורים כאשר האב מתבצר בעמדותיו ונאחז במסורת ואילו האם נוטה לפשרנות, ומאידך הילדים שנשאבים לתוך הקדמה, הצדק והטכנולוגיה. יצוין, כי מחד נראה שמדובר במחזה חברתי, ומאידך עדיין בולט בו יותר הכאב האישי של אותה המשפחה, ועל כן לא ברור במה רצתה אזולאי-הספרי להתמקד. יתרה מזאת, דבר מעניין שאזולאי-הספרי הטמיעה בכתיבתה הוא בחירת מאפייני הדמויות ושמותיהן, כך שיאפשרו את שבירת הסטריאוטיפים המוכרים של בני העדה המרוקאית.

הבמאי כפיר אזולאי יצר הצגה זורמת בעיקר בחצי השני שלה, אולם חלקה הראשון היה מעייף למדיי למרות שלא היה ארוך, ובכל זאת נוצרה ציפייה שמשהו יעורר עניין. מקום נכבד ניתן לתהליך שעוברת האם, מרים, והוא הועמד בסתירה מוחלטת לתהליך שהאב, מקסים, מסרב לעבור. למעשה, ילדיהם של מרים ושל מקסים קוראים תיגר על הוריהם ויוצאים נגד המסורת ונגד הערכים של המשפחה המרוקאית הטיפוסית, ואילו ההורים, ובעיקר מקסים, מסרבים לאפשר זאת. חשוב לציין, שהייתה עבודה טובה של הבמאי עם מרבית השחקנים, אולם לטעמי היה מקום לריסון דמותו של האב ע"י הבמאי, שכן לעתים קרובות מוצא פיו גלש לפן הבידורי, ולא לכך התכוונה אזולאי-הספרי בעת כתיבת המחזה.

ערן עצמון יצר תפאורה פונקציונלית ויעילה, אשר אפשרה מבט אל תוך בית המשפחה, תוך שהוא מפריד בין חלקי הבמה ליצירת חדרי הילדים, ושינויים קטנים בבמה אפשרו מעבר מהיר אל מרפסת הבית, וסייעה לכך התאורה הטובה שעיצבה עדי שמרוני. כמו כן, אולה שבצוב עיצבה תלבושות שהתאימו היטב לאופיין של הדמויות השונות, וחיזקו סטריאוטיפים מסוימים. כמו כן, המוסיקה של אורי וידיסלבסקי הותאמה לפייטנות שמאפיינת את העדה המרוקאית.

מתי סרי בתפקיד מקסים לטעמי היה לוחץ מדיי בגילום התפקיד, כך שאמינות הדמות נפגעה, ונדמה שניתן ליצור סטריאוטיפ שאופייני יותר לקומדיה מאשר לדרמה משפחתית. לרוב סרי צעק והתלהם, וכאמור, היה מקום לריסונו ע"י הבמאי, והמסרים שאותם רצתה אזולאי-הספרי להעביר בהחלט לא עברו כהלכה. לצדו, שרה פון-שוורצה הגישה משחק מהוקצע, ולמעשה, גילמה דמות שרחוקה ממנה משמעותית, שהרי פון-שוורצה נולדה בגרמניה המודרנית והתאפיינה בקדמה, ואילו דמותה, מרים, היא דווקא האישה הקטנה שסרה למרותו של בעלה. פון-שוורצה עוברת את התהליך המשמעותי ביותר במחזה, ועושה זאת בהדרגה ובמינון המדויק, תוך שהיא מצליחה לגעת ללב.

דרור דהן בתפקיד דור עשה עבודה טובה, והביא לידי ביטוי מחד את ערכי הצדק והמוסר שספג במסגרת לימודיו באוניברסיטה, ומאידך את תכונות האופי שקיבל בתורשה מאביו. ההתפרצויות של דהן היו מדויקות ומשכנעות, והמחישו את העובדה שעל אף רצונו להיות שונה מאביו, הוא עדיין דומה לו. ליז רביאן בתפקיד חופית מגישה משחק מצוין ואמין, ולמעשה התפקיד שלה הוא התפקיד שכתוב בצורה הטובה ביותר במחזה. הרצון שלה לבשר לאביה על רצונה להקים משפחה עם בת זוגה נתקל במסך ברזל שמציב אביה, והוא מתכחש להיותה בתו מאותו הרגע, והדבר ממחיש את ערך הכבוד המרוקאי שמתנגש בערך אחדות המשפחה,

הדס מורנו בתפקיד עלמה אמנם הדגישה בדמות את המאפיינים שהיו טבועים בה, אולם לטעמי דמותה הפכה למוחצנת יתר על המידה. כמו כן, גלי בן-גיאת בתפקיד מור ביצעה את תפקידה היטב כמי ששכלה את אימה, ועומדת בפני חתונה עם גבר שנוטה להתפרצויות זעם, והמחישה את התלבטויותיה הכנות. בנוסף, השתתף בהצגה עמנואל חנון בתפקיד אליהו דהן, אביו של מקסים, אשר רוחו נגלית למקסים ומנווטת אותו.

סיכום : מחזה עם פוטנציאל טוב שלא הובא לידי מימוש מיטבי עוד בכתיבתו, וסגנון המשחק של סרי מעיב על ההצגה כולה.