עיון חוזר בספר השירה:

                    "ערגת טל"

(שירים)

מאת: שושנה אידל

(הוצאת "מכון הברמן למחקרי ספרות", לוד - תשנ"ו)

"מְחַפֶּשֶׂת עוֹלָם וּבוֹנָה"...

מאמר מאת: אדלינה קליין

במכלול השירים שבספר אנו למדים להכיר את 'דרך ההתרסה' בצילומי 'שחור לבן' (האמת שאינה משתמעת) את 'דרך המתינות' בצילומי 'צבע' (האמת הפילוסופית) ואת 'דרך התיקון', מוצאים במלאכת המכחול והצבע.

בכל ה ד ר כ י ם שומעים את הצלילים-המלווים כהד, אשר נותנים את הטון הקשה או הרך ליצירות. "אוֹרֶז יַם תִּיכוֹנִי" (ע' 4) ..."הַדְּמָמָה בֶּחָצֵר מְשַׁיֶּרֶת אוֹתוֹת: מַה מְּקוֹמֵם,/מַה מְּבַשֵּׁר, מַה נּוֹתַר בְּצִפִּיָּה"...

הקורא המשתתף בפסיפס התהיות בספר שלפנינו, יכול לא אחת גם למצוא פתרונות, באלטרנטיבות ייחודיות המצויות בשפע. הנה לשורה אותה ציטטנו לעיל, מצאנו מענה מיידי (במקרה באותו שיר עצמו - ראה ע' 4)

..."גִּדְרוֹת מִלִים, יוֹנִים, תְּעוּפַת שִׁחְרוּר פִּתְאוֹמִי"... כעת, שהחרות בידינו להלך בים המבוכים כאוות נפשנו, מאליו, נכוון את עצמנו להתעמת עם השיר הנמצא (בע' 16): "טִקְסֵי-שִׁחְרוּר"... "אֶת אִיֵּי הַסָּפֵק בְּשָׂפָה חֲרֵבָה קוֹרְעִים/עוֹד מַבָּטִים עֲמֻקִים לְאָחוֹר כַּצְּבִי, וְכָמוֹהוּ/הַחֹפֶשׁ/מַמְרִיא"...

ומשום מה, ללא פשר, נמצא עצמנו מקשרים בין יצירה א' ליצירה ב', אף כי לכאורה הסיטואציות שונות לחלוטין. טבעי אם כן שהיוצרת האחראית על מילותיה, אינה אחראית לדרך החשיבה של הקוראים.  משמעויות אינדיווידואליות מסוימות, עשויות לקבל תפניות אוניברסאליות שונות.

הנה ניקח לדוגמא את השיר: "תִפְרַחַת הַלִּילָךְ" (ע' 5): ..."הָיִיתִי עֵרוּב הַקֹּשִׁי וְהָרַכּוּת, בְּחִלוּפֵי הַגַּן, העוֹנָה, הַדְמוּת"... מילים בהחלט בעלי משקל ומטען ויחד עם זאת מוליכות שולל. בדומה למשפט שבשיר: "בְּעִקְּבוֹת תְּצוּגַת אָפְנָה" (ע' 12): ..."כִּי צָעִיף אַחַר צַעִיף לַמִּתְבּוֹנֵן/וְאֵין גְּלִימָה לַכִּיסּוּיִים"... ולא משנה רוח השיר. ההגדים, מובילים אל מציאות שונה לחלוטין. ויתכן ש'בדרך התיקון' (המוזכר לעיל) ניכר כוחה של המשוררת להעפיל על 'המשמעי' ו'החד משמעי'.

כך או כך, יש מרחב רב למתבונן 'האמן' ולמתבונן 'היוצר' (הגלומים באותה דמות), כדי שתוכל מהמרחב העצום שלרשותה, להעניק למתבוננים מבחוץ, כלים לחשיבה אחרת.

באמות מידה אלו אנו מודדים את 'המצבים' אשר יוצרים 'תת מצבים'. ו'התת מצבים' - היוצרים תת מצבים חדשים.

ההתפצלויות, אינסופיות. ואין מנוס מעימות עם המציאות והחיים עצמם. 'והחיים עצמם' - יצירות אין סופיות.

ראה השיר: "יְצִירָה" (ע' 20) ..."אַתְקִין שַׁוְעָתִי הַמְצַפָּה לַשָּׁעָה/בָּה תָּבֹאנָה דַּקּוּיוֹת כַּמַּרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת/לִתְבוֹע שִׁלוּמָן, שַׁלְוָתָן, חֶדְוָתָן"...

ואם יצירות אינן סופיות, הן גוררות בהכרח למצבי אמת. מי אינו שואף לשקט פנימי עם עצמו?! וזה מה שנכתב כאן.

ועוד בנושא היצירתיות: "ואֵינִי מְפַסֶּלֶת דָּבָר/שֶׁפָּנַי בּוֹ שָׂפָה אַחַת,/מִלְּבַד פְּנִים,/שֶׁרֶגַע בּוֹ נֶחֱרת./לָעַד"... מתוך השיר: "מִכְחוֹל - עֵט - פֶּסֶל" (ע' 17) ניתן לנתח המשפט הזה ולומר כי : 'בשבלוניות', אינה יכולה ליצור יצירות. רגע 'היצירה' מתהווה, אך ורק 'מרגע מיוחד במינו', הבא מתוך הפנים והנפש -  כשחוטים רבים נקשרים ויוצרים 'השראה'. מתוכה, צומחת יצירה הנחרתת לעד.

וכפי שנאמר קודם, באם דבר אחד - מוסיף דבר נוסף. 'ומצב' אחד, גורר אל 'תת מצב', הדברים שאליהם מובנים, אינם בהכרח על תקן של 'קבע'. הם עלולים להיות גם לא מובנים. כמו המשפט הבא: ..."אַל תִּתְּנִי שְׁקִיפוּת לִנְדּוֹד/אֶל כָּל הַזְרָמִים"... מתוך השיר: "בַּמַעֲלִית מֵעַל יַעֲרוֹת הַכַּרְמֶל"

(ע' 19). 'השקיפות', היא חולשה. ומיהו זה הרוצה להיות חלש?! ובאם אין רצוננו שיראונו בחולשתנו אזי נסתגר. ואם ישנה 'סגירות', ישנה גם 'פתיחות'. והפתיחות - היא תת-מצב של תת-מצב.

לפי הלך דברים זה, המצבים המתהווים, יוצרים קונטרס-נוגדני 'לסגירות'

אותה הכרנו קרי (ע' 53)  "בַּחֲגִיגַת הַכְּלֵיזְמֶרִים בִּצְפַת": ..."נוֹדֵד הַסֻּלָּם בֵּין הֱיוֹתִי וֶהֱיוֹתְךָ"...//..."בֵּין סַעֲרָתְךָ וֵסַעֲרָתִי מְחַפֶּשֶׂת עוֹלָם וּבוֹנָה"...

ואם נשים לב, נבחין בדרגים הללו - קוטבי קיצוניות ועמדות כֹח, כמעט בלתי מתפשרות. במשפט ראשון נמצא את שקיפות 'המין החלש', מול התעצמות הדמות - בבואה להתעמת ולהתמודד עם 'המין החזק'.

ומי הבונה? נראה שהסולם 'השקוף'  לכאורה, שנודד כל הזמן בין עמדות הכֹח (החלש לחזק) מורה לצאת עם היד על העליונה, והחלש - הופך לעצמאי 'ובונה'.

אך 'הבונה העצמאית' בספר זה רוצה לקוות ולזכות בהכרה ביכולתה. ובד בבד להשאר 'בכובעה הנשי'. ראה השיר: "קלידוסקופ" (ע' 13-14) ..."הַאִם כָּךְ נִפְגַּשְׁנוּ קוֹל וּבַת קוֹל"...//..."אוֹ הָיְתָה זוֹ בַּת דְמוּתִי-הָרַכָּה"...//..."אוֹ הָיְתָה זֹאת אַחֶרֶת-אֲנִי/שֶׁהִצְמִידָה פֶּתֶק כְּמוֹ לַכֹּתֶל"... וכאן רואים את 'הצלילים' שבהכרח מופיעים ונעלמים בתדירות גבוהה. לעיתים בדומיה דקה, ולעיתים ברעמים וברקים. והפעם הזאת, נשמע את עוצמת הצלילים: "הִמוּר" (ע' 40): ..."שֶׁגַּם זוֹ שֶׁהִכַּרְתָּ/הָיְתָה מְהַמֶּרֶת/סְחוֹר סְחוֹר"...//

..."מִמֶּרְכָּזָהּ אֶל קַצְוְוֹת-הַהֲוָיָה/כְּעַתָּה, בִּסְגֹּר-הַמַּעְגָּל, בְּהִפָּתְחוֹ"...

והמסע הזה שכאן, שנותיו כשנות היקום. מסע פילוסופי השאוב מהמציאות שגיבוריו הם אדם וחוה.

בשירתה של שושנה אידל, ישנן נגיעות כמעט לא מורגשות, לעומת נגיעות שנוכחותן מאסיבית ביותר. הקוד המרכזי הוא 'התנסות' 'והערות' כמו במילים: ..."הַרְבֵּה מַסָּע כְּנֶגֶד מַסּע - לֹא - נֻסָּע עַד תֹּם"... מתוך השיר: א. "מַסָּעות בָּעוֹלָם" (ע' 62). אך טוב הוא ..."לִמַזְעֵר אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁרוֹצִים לִשֶׁכֹּחַ,/לְמַחְזֵר אֶת הַשִּׁכְחוֹת שֶׁנוֹטוֹת לְהֵיטִיב"... מתוך השיר: ב. "הַסֵּדֶר הֶחָדָשׁ" (ע' 42).

ובכל שנאמר כאן, לא ניתן להתעלם מהתייחסות המשוררת ל'ש י ר ה'

והיא אומרת בשיר: "כִּנֶרֶת" (ע' 79) ..."מַה שֶׁחִפַּשְׂתִּי בְּתוֹךְ הַשִּׁירִים אִישּׁ לֹא יִמְצָא"... היות ויש באמרה זאת כדי התגרות האומרת: 'בוא נראה אם תוכל למצוא את שאני מחפשת'... שווה לנסות להתקרב לאתגר. תזה ראשונה לסוגיא, נמצא בשיר: "בפרינסטון iq" (ע' 63) ..."וְיָפְיָהּ שֶׁל הַמְּצִיאוּת בְּתוֹךְ הַנֶּחֶלָם"... דהיינו, ככל שנחלום בוורוד, כך המציאות יפה שבעתיים. וזה אינו סותר את הכתוב בשיר: "כִּנֶרֶת" (ע' 79): ..."עַד כַּמָּה רָזְתָה הָאַגָּדָה/אֶל מוּל נִבְכֵי הַנִּמְצָא"... הנאמר, מרחיב את היריעה למבט ריאלי. האם 'האגדה' שבחלקה מורכבת מחלומות, יכולה 'לרזות'?! מסתבר שכן. שהמציאות, מצמקת את החלומות. 'הדמיון והדימויים' יכולים להישאר, אך המציאות היא הגשר בדו-קיום זה. שהשירה יכולה לבטאה בקשר הדוק. או בקשר רופף.

התזה השנייה היא, שהמשוררת מחפשת בשירה את 'קול האשה' אשר שתיקתה הזועקת, פורצת החוצה לעיתים רחוקות וגם זה במינון מדוקדק ומקומץ. הבה נשמע את מילותיה של המשוררת, אשר מדברות בעד עצמן בשיר: "לִהְיוֹת אִשָּׁה" (ע' 27): ..."אִשָּׁה מוֹשֶּׁלֶת עַל מִסְתָּרִים וְיַם-הַמַּעֲבַרִים/בְּעִקְּבֵי הַדָּם, בְּעִקְּבֵי אָדָם, בְּעִקְּבֵי הַצֹּאן,/אֶת עַצְמָה הִיא יוֹלֶדֶת עַל מַשְׁבֵּר"...//..."מִתְמַעֶטֶת בְּהִתְמַעֲטוּת, שֶׁמִעֲטָה לְבָנָה אֶת עַצְמָה/צָפָה בְּהִתְרַחֲבוּת לִהְיוֹת"...