תיאטרון בית צבי מעלה בערב אחד שני מחזות קצרים חביבים ואבסורדיים מאת המחזאי הספרדי פרננדו אראבל. הוא כתב אותם בהפרש של שלוש שנים בסוף שנות החמישים ותחילת השישים ועד היום אפשר לומר כי הם אקטואליים  עם הנושאים בהם הם מטפלים.

ההצגה מאוד נחמדה קלה ומוגשת בצורה מושכת עין עם תלבושות ססגוניות עם משחק טוב מאוד ומיוחד כראוי למחזה אבסורדי. בפנדו וליז זוג מנסים להגיע למקום מסויים שכנראה לא קיים .ליז-קרין זפרני, משותקת ואינה יכולה ללכת. באין ברירה תלויה לחלוטין בבן זוגה פנדו-אלון גאוי.

המחזה מטפל ביחסים ביניהם ואנו מסיקים ממנו שקשה להיות תלוי באחרים אין לסמוך על העזרה של האחר ושפנים רבות לאהבה. פנדו מתיחס אל ליז אמנם באהבה אך הוא גם אכזר, לא איכפתי. בדרך פוגשים בשלוש דמויות ההולכים לאותו מקום. הם מתעכבים ומתאמצים להגיע .האם כל המאמץ שלהם היה כדאי.

אלון מציג בצורה טובה מאוד דמות של אוהב ואכזר,עדין וברוטלי. פנים רבות לאהבה. יש בה מהחיבה, העזרה, העינוי. אתה יכול להביע אותה ברגשות  מעורבים, מנוגדים ומוזרים לפעמים.

המחזה השני "פיקניק בשדה הקרב" הינו בעצם סטירה על המלחמות. הוא נכתב בצורה אבסורדית ואירונית "אני נותן פרח על כל חבר שמת. כך אף פעם לא יהיו לי מספיק פרחים" הורי חייל באים אליו בשדה הקרב כדי לבלות עמו ולערוך פיקניק משותף. מופיע חייל-אוייב שנשבה על ידם אך מצטרף לפיקניק. בסופו של דבר המסקנה היא, שלו הדבר היה תלוי בחייל ובאיש הפשוט אפשר היה להפסיק את המלחמות ולחיות בשלום, ידידות והבנה.

מצא מאוד חן בעיני משחקו של החייל השבוי זפו-נמרוד שדות. משחקו היה תמים של איש נבוך שנקלע למלחמה באין ברירה וחוסר רצון. האם גב' טאפן-רוני מרחבי היתה מלאת מרץ, אמא דואגת שלא שוכחת אפילו לשים מלח על הביצה שבנה אוכל.

משחקם של כולם בשני המחות היה מותאם היטב כיאה למחזה אבסורדי.לא היו הגזמות יתר והכל היה במידה אודות לבימוי הנבון והטוב-רן שחף. התלבושות- דלית ענבר היו נאות,מתאימות ומלאות חן.

לראות או לא לראות: הצגה עם רוח רעננה המשאירה לך חיוך של שביעות רצון בצאתך מהאולם.