באחד מימי השבוע, ביחד עם מספר חברים, צפינו בסינמטק בת"א בסרט תיעודי "השיבה לבוכנוולד" (return to buchenwald). יתכן ותאמרו, בדומה לאחדים מעמיתיי לעבודה: "אני לא הולך לראות סרטים על השואה". בדרך כלל, הייתי מזדהה עמכם, לדעתי, סרטים אלה מיועדים לאנשים שלא חשו על בשרם את התקופה הזאת ולעתים כלל אינם מודעים לגורלם הנורא של מיליוני הנרצחים, אולם בסרט מסוים זה היה לי עניין אישי. אחד מבין ארבעת המשתתפים בו הוא ידידי נפתלי פירסט, חבר בחבורת הנוער עמה עליתי ארצה ב-1949, בילינו בקיבוץ כמה שנים טובות וגם התגייסנו יחד. עד היום הזה, שנים רבות אחר עזיבת הקיבוץ, בני החבורה ממשיכים לקיים קשרים הדוקים ויוזמים מפגשים חברתיים תכופים.

מעבר לעניין האישי, למדתי מסרט זה על היבט חדש של השואה, שסברתי לתומי - אחר אין ספור 'ימי שואה' וביקורים ב'יד ושם' - כי ידעתי הכול אודותיה. בסרט זה, כמו בכל סרט אחר בסוגו, לא חסרות זוועות. מראות של שלדים המוטלים בערימות כבובות שאין חפץ בהן ושלדים חיים המקבלים את פני המשחררים, אבל החידוש בו הוא גילוי של הקרבה עצמית יוצאת-מן-כלל, סיפור על אי של אנושיות וחמלה בים של בלתי-אנושיות מפלצתית, חייתית. מהסיפור למדתי, כי בוכנוולד הייתה שונה ממחנות-המוות האחרים. גם בו שררו תנאים מחרידים, עונו ונרצחו עשרות אלפים (אם כי לא היו בה משרפות), אבל מחנה זה היה מאוכלס אסירים פוליטיים והייתה בו מחתרת קומוניסטית חזקה, שהקימה בלוק ילדים (kinderblock 66) מיוחד, למען להשתדל ולהציל את חייהם.

במהלך הסרט התוודענו לארבע ניצולים, נפתלי בן ה-80 ועוד שלושה גברים בני גילו. באמצעות ראיונות עמם, עם שורדים אחרים, היסטוריונים ואף חיילים אמריקאים ששחררו את בוכנוולד, עוקב הבמאי, רוב כהן, אחר גורלם של הארבע מהרגע שהובאו למחנה והופרדו ממשפחותיהם, השהות במחנה, השחרור ועד ימינו אנו. בנו של אחד הניצולים, סטיבן מושקוביץ, יזם והפיק את הסרט. הדמות המרכזית, אשר רוב הצופים בסרט כלל לא היו  מודעים לקיומה, היא של אנטונין קאלינה, קומוניסט צ'כי ואסיר פוליטי, אשר חי כ-6 שנים במחנה, היה אחד מיוזמי הקמת הבלוק בו רוכזו כ-1000 ילדים ושימש להם כ"אבא" עד השחרור וגם אחריו. הודות למאמציו, תעוזתו, נכונותו לסכן את חייו למען בני חסותו, ניצלו 904 ילדים. קאלינה פעל שלא על מנת לקבל פרס, אלא מתוך חמלה אנושית פשוטה. כפי שהאיש התבטא בראיון אחר המלחמה: "אני כבר חייתי את חיי, החיים שלהם היו עדיין לפניהם".

מקום משכנם של הילדים היה המרוחק מהשער וממבטי קלגסי הס.ס., באזור בו התנאים היו כל-כך איומים והשתוללה בו מחלת הטיפוס, שהגרמנים העדיפו לא להיכנס לתוכו. קאלינה דאג לאוכל לאלה שחסו בצל קורת בלוק הילדים - חלק מהאסירים האחרים וויתרו על מנתם - לשמיכות ובימים האחרונים של המלחמה, כאשר עשרות אלפים הוצאו לצעדות-מוות, סיכן את חייו והכחיש, כי בין דרי הצריף נמצאים יהודים (אם כי רובם היו כאלה).

אחר הצגת הסרט (בן 87 הדקות), עלו שני משתתפיו הישראלים והבמאי על הבמה והקהל יכול היה לשאול שאלות. עמם עלתה על הבמה גם הד"ר גילה פטרן, היסטוריונית ילידת סלובקיה ולמחיאות הכפיים של הקהל בישרה, כי יד ושם החליט להעניק את התואר חסיד אומות העולם לאנטונין קאלינה, המוענק "למי שאינו יהודי ופעל למען הצלת היהודים בתקופת השואה תוך סיכון חייו" מאחר והאיש ללא ספק עמד בתנאים אלה.

אחת השאלות שחזרה ונשנתה בפי הקהל, הייתה למה איש מהניצולים לא דאג מוקדם יותר להנציח את זכרו של קאלינה, שאומרים, כי מת חסר-כל מאחורי מסך הברזל ולמה רק עתה, בשנים האחרונות, נעשה הניסיון להעניק לו תואר של חסיד אומות עולם? בידי הנוכחים לא היו תשובות, אבל אני משער, כי אחת הסיבות הייתה, כי כולם רצו לשכוח ימים נוראים אלה ולבנות את עתידם. סייעה בכך גם גישתו של הציבור לשואה. איש לא רצה לדבר עליה ואיש לא רצה לשמוע אודותיה. כפי שכותב נפתלי פירסט בזיכרונותיו: "היה לנו מוזר שנושא השואה לא עניין את אף אחד ולא הבינו אותו בקיבוץ. לדוגמא: אנחנו התלוצצנו, שאין לנו מספיק אוכל והמדריכה התחילה לספר על הקשיים בארץ ,שהיו צמצומים וביצה אחת חילקו לשני חצאים וכד'. כלל לא התייחסו לזה שאנחנו כבר רעבנו שנים, ואפילו חצי ביצה לא אכלנו."

הערב המרגש הסתיים בדבריו של נפתלי: "איננו ניצולים. ניצול הוא אדם שלא השתתף באירוע, שלא היה שם... אנחנו שרידים. אנחנו הגחלים, שלא כלו בשריפה הגדולה".